ככותבים – אנחנו רוצים לעשות המון דברים. אנחנו רוצים לבנות דמויות לתפארת; אנחנו רוצים עלילה מיוחדת, מפתיעה, שתסעיר את הקורא; אנחנו רוצים לכתוב יפה – לשים על הדף מילים מוצלחות, דימויים טובים, רמיזות לספרות אחרת, גבוהה יותר, או לאירועי היומיום שיחזקו את הרעיון הבסיסי שבספר שלנו ויטענו אותו משמעות… אנחנו רוצים ספר שילכוד את הקורא. שלא ייתן לו לישון בלילה. שיכריח את הקורא לקרוא. ברצף. עד שזה נגמר. ואם כמה לילות אחר כך הוא לא יצליח להירדם כי הוא עדיין חושב על הספר – נהיה ממש ממש מרוצים.

אחד הדברים שחשוב לזכור בכל העניין הזה, הוא שאם אנחנו כותבים פרוזה (ולא עיון, למשל), הקורא לא מחפש גילויים מסעירים מההיסטוריה, הוא לא רוצה שנסביר לו על העוולות שקורות בעולם, הוא לא רוצה שנלמד אותו ובטח לא שנחנך אותו. הוא רוצה שנרגש אותו. הוא רוצה להרגיש את הספר בבטן. עמוק. הוא רוצה זרמים בידיים. הוא רוצה מועקה בלב. (קצת, לא התקפי לב, כן?) והוא רוצה סוף מספק. כזה שייתן לו תחושה שהייתה משמעות לכל מה שהוא קרא עכשיו.

אבל בואו נעזוב לרגע את הסוף, ונדבר על כל ההתרגשות שבאמצע.

הקורא שלנו מתרגש כשהוא מזדהה עם גיבור הסיפור.

כותבים מתחילים חושבים לפעמים שכדי לרגש את הקורא, הם צריכים להעמיס הרבה רגשות על הגיבור. אם נתאר בפרוטרוט כל נימה של רגש שעוברת על הגיבור –צער, אימה, מצוקה, בכי, וכן הלאה וכו' – הקורא ירגיש גם הוא צער, אימה ומצוקה, ואולי הוא אפילו יבכה. כלומר – אם דמות בוכה ובוכה ובוכה – יש סיכוי טוב שגם הקורא יבכה ויבכה ויבכה, וכשהוא יגמור לבכות עם הספר הזה – הוא ירוץ לבכות עם הספר הבא.

האמת היא שזה לא עובד ככה.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי שרלוונטיים לעניין הזה, הוא הספר "הביתה" שכתב אסף ענברי, ויצא ממש ממש מזמן. הספר הזה מילא אותי בכל הרגשות הללו. הוא מילא אותי בכל הרגשות הללו אף על פי שאף אחד מהם לא נכתב שם. "הביתה" של אסף ענברי הוא ספר שכתוב באופן מיוחד – יש בו בעיקר פעלים. אסף ענברי הסביר את העניין באיזה מאמר. הוא הסביר שהשפה העברית מטבעה היא שפה של פעלים. וכך, במקום לספר לנו על הרגשות של הדמויות, הוא מספר מה הן עושות ומה קורה להן.

הספר המאופק הזה, המודחק הזה, הצליח לגרום לכל הרגשות שלא נכתבו בו במפורש – לפרוץ מתוכי. זה היה ספר שקראתי בנשימה עצורה, אף על פי שהוא לגמרי לא קל, ולקחתי איתי עוד ימים רבים. וכן, גם המלצתי עליו לכל חבריי (חבריי כבר יודעים שהמילה "המלצתי" היא שם קוד ל"אילצתי" – בדרכי החיננית כמובן – אבל בואו נשים את זה בצד). ואני לא ממליצה על הרבה ספרים. רק על כאלה שאני מאוד מאוד בטוחה בהם.

מ"הביתה" למדתי את הכלל הזה: רוצים שהקורא יבכה – אל תכתבו שהגיבור/ה בוכה. רוצים שהקורא ירגיש אימה – אל תכתבו שהגיבור מרגיש אימה. תבטאו את זה בדרכים אחרות. ספרו על תחושה גופנית, או ספרו סיפור שמעורר אימה.

השאירו את הבעות הרגש לקורא.

כשחיפשתי תמונה מתאימה לפוסט הזה, חשבתי פתאום על משחק פוקר, ובהתרגשות רבה המצאתי לעצמי מושג חדש (נראה לי), והוא: כתיבת פוקר. (אני עדיין לא יודעת אם זה יתפוס. הישארו עימי…) גילוי נאות: מעולם לא שיחקתי פוקר, יכול להיות שאני כותבת שטויות עכשיו, אבל אני יודעת שני דברים על משחק פוקר: אני יודעת שאסור לחשוף את הקלפים, ואני יודעת שסביב השולחן שורר מתח. לפעמים אפילו עז. אז כתבו ככה, כתבו כמו שחקני פוקר, אל תחשפו את הקלפים, ותנו למתח להתגבר…

בהצלחה!