נעים מאוד, רחלי לביא

תמיד כתבתי.
נקודת המפנה הראשונה שלי ביחס לכתיבה הייתה ההבנה שכישרון זה לא מספיק. אני חושבת שהייתי צריכה להבין את זה שנים קודם לכן, אבל זה הגיע כשזה הגיע, וטוב שהגיע.
כי אז התחלתי ללכת לסדנאות כתיבה, ולמדתי המון. וגם גיליתי שבעוד כישרון הוא עניין חמקמק, יש דברים לא חמקמקים בכלל, שאולי אפשר ללמוד אותם לבד, אבל זה ייקח המון המון זמן, ואפשר לעשות קיצורי דרך, בסדנאות למשל.

ובינתיים המשכתי לכתוב. בחושך. לבד.

ואז הגיעה נקודת המפנה השנייה שלי.

לפני כמה שנים, האיש שלי, מֵמִי (החתיך ההורס שאתם פוגשים בכנסים), שהוא בימים כתיקונם (כלומר, כשאני לא מסנג'רת אותו לבוא לכנסים שלי) ארכיטקט תוכנה, נסע לכנס הייטק בסיאטל. וממש רציתי לנסוע איתו. ממש. ואז הוא אמר, "את יודעת מה? אולי יש גם איזה כנס שמתאים לך בסביבה הזאת?"
והפלא ופלא, גילינו שבשלושת הימים שלפני הכנס שלו – מתקיים באותו האזור ממש כנס כותבים. למעשה – המלון שבו התקיים הכנס (הקטן והחמוד) לכותבים, היה אחד המלונות שבהם התאכסנו אורחי כנס ההייטק (הגדול מאוד).

ככה הגעתי לכנס הכותבים הראשון שלי. התכוננתי אליו בהתרגשות מטורפת. למדתי בעל פה (טוב, כמעט) את סדר ההרצאות ואת הביוגרפיות של המרצים, בניתי לי לו"ז משלי, קראתי בשקדנות כל מייל שהגיע, נכנסתי לקבוצות שהוקמו, למדתי את המשתתפים… והתרגשתי נורא. בטירוף.

כשנגמר הכנס שלי והתחיל הכנס של מֵמי – היו לי כמה ימים להעביר עם עצמי לפני שנבלה קצת יחד ונחזור הביתה. הייתי בסיאטל. היו מיליון מקומות שיכולתי ללכת אליהם, אבל לא רציתי. רציתי רק לכתוב. ישבתי מבוקר ועד ערב וכתבתי. באותם ימים כתבתי את הטקסטים הכי טובים שכתבתי אי פעם (עד אז, כן? אני מקווה שהשתפרתי עוד קצת עם הזמן…)

חזרתי נפעמת. ולקח לי עוד קצת זמן להבין שאת כל מה שהיה שם – אני רוצה כאן. לעם הספר היושב בציון. גם לנו מגיע!
ועוד קצת זמן להבין שאם אין אני לי – מי לי. ובתרגום מעשי: אם אין כנס כזה בישראל – אין סיבה בעולם שאני לא אצור אותו.
אז יצרתי אותו. בשבילי ובשבילכם. בואו!