יום המודעות לאוטיזם

מחר, 2 באפריל, יחול יום המודעות לאוטיזם (מאז 2008). חשבתי שזו הזדמנות מצוינת להזכיר כמה ספרי פרוזה שעוסקים באוטיזם ובאספרגר.

הנה כמה מהספרים שהעליתי בחכתי:

משפחה לדוגמה – מאירה ברנע גולדברג

כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה, כפי שלימד אותנו טולסטוי. לגיבורת הספר משפחה לדוגמה יש עבודה יציבה ומכניסה, בעל נפלא שאוהב אותה אהבה עזה וילד יפהפה בן שנתיים וקצת שיודע לצטט ספרים שלמים בעל פה, ומכיר את אל המלחינים הקלאסיים, ולצד כל אלה גם חשש קטן ומנקר שיש שם, למרות כל הטוב הזה, איזו בעיה אחת מאוד מאוד יסודית.

מאירה גולדברג כותבת את החיים כפי שהם, ומתארת את הרגעים הדרמטיים והטעונים ביותר באותה פשטות שבה הם נופלים עלינו. ספר מצוין שמעביר את רגעי הגילוי כפי שהם, בלי ליפות אותם.

שטום – ג'ם לסטר

יש איזו נטייה לחשוב שילדים אוטיסטיים הם גאונים נסתרים. האמת הרבה פחות יפה. יש אוטיסטיים רבי כישרונות, ויש אוטיסטים שלא התברכו בכישרונות, ואף נמצאים ברמה קוגניטיבית נמוכה. יש אוטיסטים שקשה מאוד לתקשר איתם ולטפל בהם. ג'ונה הוא ילד כזה. הסיכוי היחיד של הוריו לקיים חיים נורמליים במידה מסוימת הוא להכניס אותו לפנימייה מקצועית שתדע לטפל בו. כאן נכנסות לתמונה הרשויות, ועושות את מה שהן יודעות לעשות הכי טוב (כן, אני צינית, אבל יש לי סיבות טובות) – להערים קשיים. הקשיים האלו מאיימים על התא המשפחתי כולו.

זהו ספר נוסף שמעביר את החיים כפי שהם במשפחות שלא שפר עליהן גורלן. בעיניי ספר חובה – פחות בגלל האיכות הספרותית שלו, ויותר בזכות המודעות שהוא מעלה.

פרויקט רוזי – גרהם סימסיון

דון טילמן הוא פרופסור מבריק לגנטיקה, חכם, טוב לב, ומחפש אהבה. הבעיה היחידה היא תסמונת האספרגר שהוא לוקה בה, המערימה קשיים בדרכו.

הספר קריא וקולח, קריאה מצוינת לטיסה או לחופשה. אני מודה שפחות אהבתי אותו. לדעתי הפתרון שלו היה קל מדי, ומוכן מדי להסרטה. אני חייבת לציין שאימא לילד שלוקה בתסמונת דווקא אהבה אותו, כי מצאה בו תקווה.

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה – מארק האדון

הספר מסופר בגוף ראשון על ידי ילד בן 15 הנמצא על הספקטרום האוטיסטי. מדובר בילד מוכשר מאוד מבחינה קוגניטיבית שמתקשה להבין רגשות אנושיים פשוטים ביותר. יום אחד מגלה הילד שהכלב האהוב מהבית ממול נרצח, והוא יוצא בעקבות כך למסע של חקירה וגילויים מסעירים ומטרידים.

הספר זכה לעיבודים לתיאטרון.

חוקי הבית – ג'ודי פיקו

במרכז העלילה נמצא ג'ייקוב האנט, נער שיש לו תסמונת אספרגר. כמו בעלי תסמונת אחרים – הוא נוטה להתמקד לחלוטין בנושא אחד בלבד, במקרה שלו – זיהוי פלילי. הוא מופיע לעתים קרובות בזירות פשע ואומר לשוטרים מה לעשות, ולרוב מתברר שהוא צודק. זה עובד מצוין עד שרצח נוראי מזעזע את העיירה שהוא גר בה, והמשטרה חושדת בו. מובן שהמקרה הזה מסיט תשומת לב אכזרית אל המשפחה שכל רצונה הוא להיטמע בסביבה, ואל פני השטח צפים ועולים חוסר הסובלנות וחוסר ההבנה שהמשפחה וג'ייקוב סובלים מהן גם כך.

מהירות החושך – אליזבת מון

בואו נשים בצד את השאלה האם יש דבר כזה בעולם טיפול שמבטל אוטיזם, ונשאל רק: האם אוטיסט ללא אוטיזם הוא עדיין אותו אדם? האם הוא עדיין מרגיש אותם דברים? אוהב אותם דברים?, מבחין באותם דברים? עד כמה אוטיזם הוא חלק מהאישיות?

אליזבת מוון כתבה את הספר בהשראת בנה האוטיסט. זהו ספרה האישי ביותר, והראשון בין ספריה שזכה בפרס.

**

זה כמובן רק מבחר מצומצם מתוך ספרי הפרוזה שבמרכזם אנשים על הרצף האוטיסטי.

מכירים ספרים מומלצים נוספים? אנא המליצו עליהם בתגובות!