כשהייתי ילדה, ביקשתי מסבתא שלי שתלמד אותי להגיד משפט בהונגרית. משפט ספציפי. לא רק מילים. היא לימדה אותי להגיד: "סבתא, מתי את באה אלינו?" (ולא, אני לא אגיד את זה כשניפגש, המבטא ההונגרי שלי הוא ביזיון), ותמיד הייתה לה תשובה. ביום שני. או ביום שלישי. כל שבוע. והיא הייתה נשארת יומיים. ואז חוזרת הביתה.
היא הייתה מגיעה אלינו באוטובוס מפתח תקווה עם תיק קטן ושני סלים גדולים. בתיק הקטן היו קצת בגדים וממתקים בשבילנו, ובסלים – אוכל. היה שם פלפל ממולא וכרוב ממולא ובלינצ'סים – חלקם ממולאים בתפוחי אדמה וחלקם בגבינה מתוקה (וכעבור כמה שנים היו גם בלינצ'סים עם פטריות), והיו שם שניצלים וקציצות ואטריות עם פירורי לחם שאהבנו נורא ולא חשבנו אפילו בדל של מחשבה על הפחמימות עם פחמימות שהיו שם, וגולושקו (מין בצקניות ברוטב שאני לא מעזה לבקש את המתכון שלהן שמא אגלה שוב כמה זה טעים) וכדורי שוקולד במנג'טים לבנים עם סוכריות צבעוניות רק מלמעלה, ועוגת נקניק – שהייתה עשויה בדיוק מאותה בלילה של כדורי השוקולד, ועטופה ביריעה דקיקה של ניילון ומעליה עטיפת עיתון. וכל קופסה הייתה עטופה יפה בשקית ניילון, ועליה גומייה שהידקה אליה פתק בכתב ידה של סבתא, שהכריז על תכולת הקופסה בשגיאות כתיב (מעטות אך) חינניות של עולה מהונגריה.
השנים חלפו. אני נעשיתי צמחונית והבשר בפלפל הממולא הוחלף בפטריות, וסבתא הפסיקה לבוא, אבל חוץ משני הדברים האלה – כמעט שום דבר לא השתנה. בכל פעם שהיה לסבתא מעט זמן פנוי – היא הייתה יורדת לשוק, קונה מצרכים, מכינה לנו אוכל ומאחסנת אותו במקפיא. וכשאימא שלי הייתה באה לבקר, או מישהו מהאחים שלי לאחר שגדלנו וגם לנו כבר היו משפחות ומקפיאים – היא הייתה פורקת, ומכינה לה מקום ל"נגלה" חדשה.
כך קרה שאף על פי שאימא שלי בשלנית מצוינת, בשבילי אוכל מסורתי של בית הוא האוכל של סבתא, ואני לא מעריכה כראוי ממולאים ובלינצ'סים.
למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי השבוע, כשכתבתי סצנה של דאגה של אם לבתה, נזכרתי במפגן הקולינרי המרהיב הזה שחווינו על בסיס יום יומי, בלי לחשוב שהוא מפגן ובלי להכיר את המילה 'קולינרי', ופתאום היה לי מה לכתוב. והיה לי איך להעשיר את הסצנה. ולמה זה חשוב? כי אמירות כלליות הן לא מעניינות. הן לא מחדשות כלום. הן לא לוכדות אותנו (הקוראים), וקוראים רוצים שילכדו אותם. שיפתחו להם עולם שיעבוד על כל החושים שלהם (בלוטות הטעם למשל…) ושיספרו להם סיפור שהם יכולים להאמין לו (ופרטים עושים את העבודה).
מה אני רוצה מכם?
אני רוצה שתכתבו ספציפי. מצאו מקום בטקסט שבו הייתם כלליים, ופתחו אותו. הכניסו אליו פרטים ייחודיים. תנו לו משהו שייחד אותו. מישהו עמד על במה ושלף טיעון מנצח שהביס את שומעיו? – מה היה הטיעון? האוכל היה חסר טעם בפיו? – איזה אוכל היה חסר טעם בפיו? נראה לי שאתם מבינים…
(בתרגיל הבא, אגב, נעשה את הפעולה ההפוכה. כלומר – כמעט הפוכה…)
שובו לשתף!
זהו התרגיל השישי באתגר מרץ 2018. עדיין אפשר להשלים את תרגיל 1, תרגיל 2, תרגיל 3, תרגיל 4 ו-תרגיל 5.
אני כל כך נוטה לכתוב כך, אבל אז אני מקבלת הארה של "תשאירי מקום לדמיון של הקורא", שאם אגיד שזה קציצות, הרגתי לו את ההזדהות, כי אצלו זה היה שניצלים, אז אפשר לכתוב שהתבשיל היה ריחני, ושהיה צליל של בעבוע אבל עד הקציצות. מה עושים?
1. נסי כך ונסי כך ותני לאנשים לקרוא ולהגיד מה היה יותר מוצלח!
2. צריך באמת לדעת את המינון הנכון, וגם מה עושים איפה. ברגשות למשל – אני שונאת שכותבים ממש ממש הכול, כי אני מרגישה שלא סומכים עליי שאני יכולה להבין לבד. אבל בקציצות – לא מפריע לי לקבל תיאור מפורט (אך קצר) של המרכיבים ושל הניחוח שלהן.
במיוחד אהבתי לראות כיצד מכינה היא חביתה עבורנו, הנכדים. "שבו, שבו, תמצאו כסא ושבו על יד השולחן", דחקה בנו בקול צוהל. גררנו בקושי את כסאות העץ הכבדים-עמוסי-מתיישבים-רבים, קיבצנו אותם ליד השולחן והתיישבנו.
סבתא ניגשת בצעדים נמרצים למזווה, אותו חדרון שהיה בקצה המטבח, אליו ירדו במדרגה, אל האפלולית הקרירה שלו ממנה כה פחדנו, שם שמרה דברי מאכל שונים, עוד לא היו פריז'ידרים. לאחר שניות עולה משם עם ביצים לבנבנות גדולות ביד אחת וחתיכה נכבדה של חמאה צהבהבה בצלחת. עיננו אורו. עוקבים במבטנו בסבתא המתקרבת לשולחן, "לכו טלו בינתיים ידיים ללחם" פוקדת סבתא בקול חם, מבליעה קצה חיוך, כאילו אינה רואה את מבטינו הרעבים.
היא לוקחת קערית עמוקה וכוס זכוכית, מניפה ידה, ובתנועה נמרצת שוברת על קצה שולחן העץ ביצה. אחר. ביצה. אוחזת בה, מפרידה בין אצבעות יד אחת את שני חצאי הביצה, שופכת את הלבן והכתום לכוס הזכוכית, מרימה את הכוס, מקרבת אותה לעיניה, בוחנת אותה מקרוב "ותמיד…תמיד…תמיד" אומרת לאיטה, "תמיד לבדוק אם אין דם בביצה". משנחה דעתה, מצאה הביצה את מקומה בקערית.
בעוד אנחנו נוטלים ידינו בכיור עם המים הקרים, גבנו לחלל החדר, שומעים מאחור את קול פצפוצי החמאה המתחממת במחבת, היסססס. ריח החמאה הנמסה והמבטיחה ממלא ומרעיד את חללי נחירי אפינו מנבאי הטובות.
סבתא מבזיקה לעברנו עיניים חמות ומחייכות מעל המחבת ואז, בשְשלווּוק אחד, מערה את הביצים לתוך המחבת: א-המממממ.פצ..פצ..פצ..פצ..הביצים מקפצות משתכשכות בחמאה הנמסה שציפתה להם, צפים ונעלמים, החלמון השקוף ממהר להלבין פניו, נע ונד עם תאומו הצהוב תחת כף העץ של סבתא הבוחשת, "קדימה, לברך על הלחם" מזרזת סבתא בקול עליז, מערבלת במומחיות את הביצים, עונה "אמן!" צלול לברכותינו, בודקת את מידת הרוך הרצוי של הביצים, מגלישה את החביתה לצלחת, ובתנועה עגולה, מדויקת ורחבה מניחה אותה לפנינו: "תיהנו קינדערלעך, לבריאות." אומרת במבט מאיר.
פינו מלא חביתה ותהילה: "סבתא!!! זה פשוט נ-ה-ד-ר!" קראנו בהנאה, "שטויות", היא מרוצה, "זה חביתה פשוטה".
טוב, כמובן שמצאתי (לדאבוני די בקלות) את המקום הטעון שיפור:
לפני:
בָּדֵר ישבה בפינת החנות הנסתרת, מתחת לשולחן הכתיבה. זה היה המקום שלה, אף אחד לא ראה אותה, אף אחד לא הפריע לה. רק בעל החנות ידע שהיא שם. הספרים היו תמיד הנחמה שלה.
אחרי: תיקון והרחבת המשפט האחרון שנותר סתום:
היא מצאה בין דפי הספרים נחמה, תקווה, פחד, צחוק ואף את אהבת האם שלא ידעה. יותר מסיפורים אהבה את ספרי השירה, בייחוד את שירתו של מי שמילותיו הוחרמו בקהילה, ג׳ובראן ח׳ליל ג׳ובראן.
הוא כתב את מה שלא העזה לחשוב, הוא העז לדרוש מההורים לתת לילדיהם את אהבתם. מילותיו אלו גרמו לה להתעמק ובמהרה למדה שאינו חושש לומר את דעתו בכל נושא. הוא היה אמיץ כפי שליבה רצה להיות.
תרגיל בדיוק בשבילי. כמה שאני אוהבת ספציפיות. כמה שאני לא מצליחה לכתוב כך. כמה שאני מקנאה במי שכן. אני חושבת שחלק עיקרי מהעריכה שלי תתמקד בעניין הזה- להיות ספציפית. נראה לי שהבעיה שלי היא שאם לא הייתי פיזית באותו מקום ובאותו מצב- קשה לי מאוד לתאר לפרטים (בספר הנוכחי- אם רואים מקום עם תיאור ספציפי טוב סימן שהסיפור קרה לי אישית). אם אין זה כך- הדמיון מאוד קשוח איתי ואני בורחת למילים כלליות..
אז פתחתי את קובץ הסיפור ישר על משפט מסוים, "כללי" שזכרתי, וניסיתי בכל מאודי לפתח אותו לכמה גורמים. לבסוף עלה לי תיאור אחד. אחד אבל טוב. כתבתי אותו ורשמתי לעצמי לכתוב בימים הקרובים לפחות עוד שני תיאורים.
גם ככה כתבתי כבר ארוך אז נחסוך את הטקסט עצמו… אבל התרגיל היה לגמרי במקום ועזר מאוד.
הקטע המקורי:"הם חושבים כולם שאני לא מודע למצבי, בשביל זה ביקשתי אותך לסגור את הדלת, שאם יחזרו נספיק לעבור מיד לנושא אחר".
הדלת נפתחה בבת אחת.
***
הקטע אחרי שכתוב מסַפְּצֵףּ: "הם חושבים כולם שאני לא מודע למצבי", השתעל שני שיעולים נבחניים, השמיכה קפצה שתי קפיצות מהירות מעל בטנו, גילה תהתה עם שם, בגבעת הקפיצות הנעלמת מצוי הממצא המדאיג, "בשביל זה ביקשתי אותך לסגור את הדלת", המשיך לדבר, מחניק שיעול נוסף באלימות גרונית. ריח בית החולים חדר לנחיריה והיא נשמה דרך הפה. אל תריחי, אל תריחי, הרהרה. זה זמני, זה כלום, הרופאים לא יודעים כלום. אין כלום כי אין כלום. "אם יחזרו נספיק לעבור לנושא אחר", שמעה אותו אומר וקיוותה שלא החמיצה מילים אחרות בין לבין.
ידית הדלת הוטחה והדלת נפתחה בבת אחת.
היא הסתובבה בשוק של באר שבע בין הדוכנים. אחד מהם נפרד מטרקטור גדול שהוריד מכולה מלאה בתפוזים. "תפוזי מיץ, תפוזי מיץ" הכריז בעל הבסטה. "ארבע קילו בעשר, ארבע קילו בעשר". היא התקרבה אל המכולה הצהובה והביטה בתפוזים הקטנים שחילקו ביניהם גוונים שונים של כתום. רבים מהם עדיין היו מחוברים לעלים שגדלו לידם, כאילו מתקשים להפרד. הם לא היו מושלמים כמו התפוזים של הסופר. אחר היה קצת פחוס השני ניסה להחביא עקיצות חרקים קטנות ואחד אחר התעטר בפצע אפור שחור שגרם זרד סורר. אולם היא אהבה את כולם. הם הזכירו לה את פרדס ילדותה שהתפרש בקצה הרחוב הראשי של המושבה והזמין אותה לא פעם להרפתקאות מסעירות ביער עציו. היא לקחה שקית ניילון כחלחלה מאגד שקיות שהדלדל לצד הבסטה והחלה למלא אותה בזיכרונות.