משברים היו, הווים ויהיו. אי אפשר לחמוק מהם. הם חלק מהחיים שלנו. ואני לא מתכוונת למשברי כתיבה. אני מתכוונת למשברים אישיים. לפרידה, לפשיטת רגל, לפציעה של מישהו קרוב, למוות… כאלה משברים.

לפני כמה שנים גיליתי דרך חדשה להתמודד עם משברים, ואני שמחה לספר שהיא נוסתה בהצלחה עליי ועל הבת שלי. (זו קבוצת המדגם שלי כרגע, אבל אל תברחו, זה יכול לעבוד גם לכם). האמת היא שזו לא המצאה שלי. קראתי את זה בניוזלטר של אמריקאי בשם רנדי אינגרמנסון. זה קרה לפני הרבה מאוד שנים, אז אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל הרעיון הוא כזה:

משברים שקורים בחיים הפרטיים הם קשים וכואבים.

משברים שקורים לדמויות שלנו הם מעניינים ומושכים.

נכון לכתוב משברים.

כדי לדעת איך לכתוב משברים – טוב (עד כמה שאפשר להתייחס לזה כך) לחוות משברים.

מכאן נובע: כאשר אנחנו חווים משבר – אם אנחנו כבר חווים משבר – טוב לשים לב מה בדיוק קורה לנו בתוך זה. אילו תחושות עולות בנו. מה אנחנו מרגישים בגוף. מה אנחנו חושבים.

את כל הדברים האלה כדאי לתעד לשימוש עתידי.

זה נשמע ציני, אבל:

ניסיתי את זה על עצמי במשברון ממש ממש קטן. קטנטן אפילו. האמת שקשה לקרוא לזה משבר. מצד שני – טוב להתאמן קודם על עניינים קטנטנים. עכשיו אני קצת מתפדחת לספר, אבל אני אעשה את זה בכל זאת:
באותו היום נכנסתי לעשות קניות בסניף של הרשת "יש" (היה משהו כזה, נכון?) שאנחנו קראנו לה "אין" כי זה תיאר טוב יותר את החוויה שלנו. התחלתי להסתובב עם העגלה בין המעברים, ואז נתקלתי במשהו בבהונות הרגל, וזה היה ממש ממש כואב. באמת! באותו הרגע, תחת השפעת רנדי אינגרמנסון אני ממש זוכרת שחשבתי לעצמי: המממ, אני חייבת להבין איך בדיוק זה עובד. ואני ממש זוכרת איך קיבלתי את המכה, וקלטתי שזה עדיין לא כואב, אבל אני כבר יודעת שתיכף יגיע הכאב, והכאב אכן הגיע, והוא התחיל במקום מסוים והתקדם למקום אחר, ואז הגיעו גם הכאבונצ'יק הזה בלב, והעצבים על העגלה… וכל החוויה הזו הייתה בעיקר… חוץ-גופית. כי הצלחתי לנתק את התודעה מהכאב הפיזי, וזו הייתה בעיקר תחושה מאוד מעניינת, שהשאירה אותי הרבה פחות מתוסכלת מכפי שיכולתי להיות. (גילוי נאות: כל הקונספט הזה של דחיפת עגלות כבדות שעושות מה שבא להן במקום מה שבא לי בתוך מקומות הומי-אדם – הוא משהו שאני פחות מתחברת אליו…)

זמן קצר לאחר מכן, הבת המהממת שלי, שאף היא כותבת נלהבת, חוותה קושי בחיים שלה. הצעתי לה את ההסתכלות הזו. זה מאוד הקל עליה!

נזכרתי בעניין הזה בימים האחרונים בגלל תקופה קשה שאנחנו עוברים עם בן משפחה שאינו בקו הבריאות. חברה טובה שאני משתפת אותה אומרת לי שוב ושוב: תכתבי את זה, רחלי, תתבונני ותכתבי. זה חומר מצוין. אלה החיים. ואני כואבת וכותבת, ויש משהו בכתיבה שגם קצת משכך את הכאב. קצת.