הזרה היא מושג שטבעו כמה מלומדים רוסים שפעלו בין השנים 1930-1915. זה היה מזמן, אני יודעת, וכתבי-יד רבים עברו מאז תחת מכבשי הדפוס ובחנויות הספרים, אבל הם היו הראשונים שניסו לכונן "מדע ספרותי" וממש לחקור ספרות, והמושג הזה מחזיק מעמד עד היום, אז כדאי להכיר אותו.
אז מהי הזרה?
ובכן, ויקטור שקלובסקי, אחד מאותה חבורה של חוקרי ספרות, אמר כך: "אדם שגר ליד הים אינו שומע את רחש הגלים". זה משפט כל כך יפה שהמשמעות שלו היא שאנחנו מתרגלים. אנחנו מתרגלים לכל דבר. וכל דבר שאנחנו מתרגלים אליו – מקבל פחות תשומת לב. לא סביר שאני אתפעם מפריחת העץ שנמצא בדרך שלי אל האוטו בבוקר בכל פעם שאני עוברת לידו, כי אני עוברת לידו המון, ובדרך כלל אני עסוקה בדברים אחרים, ביום-יום שלי. כשיוצא לי לראות את הילדים הקטנים של האחים שלי עושים דברים ממש מתוקים ומצחיקים – אני נוטה להבחין באותה ההזדמנות שההורים שלהם נפעמים מכל החוכמות האלה הרבה פחות ממני. כי הם רגילים. אני מניחה שכשהילדים שלי היו קטנים – גם אני פספסתי את הקסם שלהם פה ושם… המציאות שואבת אותנו, מטלות הבית והעבודה והחיים שואבים אותנו, ואנחנו לא פנויים לראות באמת שוב ושוב את הדברים שאנחנו רואים כל הזמן. אנחנו רק מנסים לעבור עוד יום בשלום…
איפה הספרות נכנסת בשטף החיים הזה?
אמר שקלובסקי ש"אמנות קיימת כדי שנוכל להרגיש מחדש את חוויית החיים."
והנה הגענו להזרה. הזרה היא "לקיחה" של פיסת חיים שלנו והצגה שלה כמשהו זר, כדי שנוכל לראות אותה באופן חדש. בכל פעם שאנחנו קוראים ספר – יש לנו הזדמנות לראות משהו שאנחנו כבר יודעים מכירים באופן אחר. ההזרה מתעצמת כשנקודת המבט היא שונה. זה אומר שעצם העובדה שאנחנו קוראים ולא חווים את הדברים כמציאות – כבר מייצרת חוויה אחרת, אבל אפשר אפילו להעצים את החוויה הזו אם נוקטים אמצעים שונים.
למשל, כאשר הספר כתוב מנקודת מבט של ילד.
בספרות נמצא דוגמאות דומות בספר חדר של אמה דונהיו – שמסופר מנקודת מבט של ילד שנולד בחדר סגור ומעולם לא יצא ממנו, או בספר עיין ערך: אהבה שמוצג מנקודת מבט של ילד שמנסה להבין את השואה המוסתרת ממנו.
דוגמה שונה לחלוטין להזרה היא כמה מסיפוריו של חוליו קורטאסר (בספר שמיים אחרים), ביניהם הוראות לבכי, הוראות לעלייה במדרגות, הוראות למתיחת שעון וגם הקדמה להוראות למתיחת שעון, הוראות לזמרה ועוד. כל הסיפורים האלו, מעצם שמם כבר אפשר להבין שהם עומדים לספק לנו התבוננות חדשה על דברים יום-יומיים, דברים שאנחנו עושים בלי להקדיש להם תשומת לב.
אני מתחברת לדברים של שקלובסקי. פרדוקסלי ככל שזה יישמע – קשה להרגיש את החיים בשטף החיים. הספרות, כמו כל אמנות אחרת, קיימת כדי שנוכל לחזור אל החוויה הזאת. כדי שנוכל לנוח קצת מהשטף ולהרגיש שוב את החיים בכל עוצמתם, על כל פלאיהם.
כסופרים – יש לנו עבודה חשובה וגם זכות גדולה במובן הזה – להנגיש לקוראינו מחדש את קסם החיים.
הזקן ישב על הספסל, רקק את רירו על המדרכה.
היא הביטה בו במיאוס מהול בחמלה. שלפה סיגריה ומוללה את הפילטר בין אצבעותיה.
הוא הטיל את הקוביות לתוך לוח השש בש.
שיחק את תורו והמתין.
היא ניגשה אליו, שיחררה את הבלם של כסא הגלגלים שלו.
הוא רטן, ורקק שוב. דווקא כשהולך לי במשחק היא מתערבת.
הוא הטיל שוב את הקוביות, היא הסיעה את הכסא לעברו השני של הלוח.
הוא שיחק. היא הושיטה לו ממחטה. לא יורקים בחוץ, זה לא מנומס.
הפיליפינית הזו עולה לי על העצבים.
אני לא פיליפינית אני מנפאל, והגיע הזמן לחזור הבייתה,אהובי.
ואווו, בוקס בבטן