אני מדברת המון על קריאה. קריאה בשביל לקרוא, כי עצם הקריאה כשלעצמה היא דבר מעולה, וקריאה בשביל לכתוב. כלומר בשביל ללמוד לכתוב. כי אני באמת מאמינה שכדי לדעת לכתוב צריך לקרוא הרבה. המון. מכל הסוגים ומכל המינים. ובעיקר ספרות מצוינת. ואחרי שקוראים ספרות מצוינת – אפשר ואף כדאי לקרוא ספרים שמלמדים לכתוב (הנה כמה). ואז לקרוא עוד קצת ספרות טובה ולראות איך הדברים שקראתם בספרות הכתיבה מיושמים שם.

אני ממש מאמינה בדרך הזאת, ואני לא רק מאמינה בה, אני גם פועלת בה.

כשהחלטתי להוציא לאור את הקורס 'מילים ממכרות', זה קרה בתוך שבוע – אם לא סופרים את שלוש השנים לפחות שקדמו לשבוע הזה, שבמהלכן למדתי עשרות טכניקות וחיפשתי להן עוד ועוד דוגמאות בספרות טובה, וריכזתי אותן בקובץ שבניתי קודם כול בשביל עצמי… אבל לא כדי לדבר על 'מילים ממכרות' התכנסנו כאן.

התכנסנו כאן כדי לדבר על היוצא מן הכלל. על הספרים שלא כדאי לקרוא. שממש לא כדאי לקרוא.

ספרים שלא כדאי לקרוא הם ספרים מחלישים. ספרים מעליבים. ספרים שיש בהם בוז. בעיקר החלשות, עלבונות ובוז שמכוונים אל הקוראים שלהם ואל הכותבים המתחילים.

זה קצת מבלבל, כי פעמים רבות מדובר בספרים של סופרים מאוד מאוד נחשבים, אייקונים ספרותיים שהוציאו ספרות ממש ממש מעולה, ודברים אחרים שהם כתבו דווקא כדאי מאוד לקרוא. זה מבלבל גם מפני שלפעמים הספרים האסורים דווקא כתובים היטב. ויש בהם דימויים ומטאפורות והומור… אבל אתם תזהו אותם. אתם תזהו אותם בקלות, תזהו אותם בקלות לפי תחושת אי הנוחות שתשתרר בכם בפעם הראשונה שתיתקלו בציניות הזו שמתחפשת להומור.

איך תדעו אילו ספרים אתם לא רוצים לקרוא?

ובכן – כשאתם נמצאים בחנות, פתחו את הספר והתחילו לקרוא והקשיבו לתחושות שלכם.

ובכל זאת, למה אני מתכוונת?

התחבטתי הרבה לפני הפוסט הזה, כי בדרך כלל אני נמנעת לחלוטין מלתת דוגמאות רעות. אני מעדיפה תמיד לתת דוגמאות טובות. אני אעשה את זה בכל זאת, כדי לחסוך מכם שני ספרים שכלפי חוץ נראים ממש אינטליגנטיים, אבל הקריאה בהם בעיקר תפגע בכם.

דואר ספרותי, של המשוררת הדגולה ויסלבה שימבורסקה – במשך שנים רבות נמנתה שימבורסקה עם חברי מערכת השבועון 'חיים ספרותיים' שיצא בקרקוב, בפולין הקומוניסטית. היא ערכה את המדור 'דואר ספרותי', שהיו בו תשובות לקוראים אמיתיים ובדויים ששלחו את יצירותיהם לפרסום בכתב העת. הספר מוגדר כספר חובה לכותבים. הוא לא. אם פחות מתחשק לכם לקרוא בדיחות על חשבונכם – חסכו מעצמכם את החוויה הזאת.

חרוזי החיים והמוות, של עמוס עוז – מוגדר כספר שמלמד התבוננות, שהיא אחד הכישורים הנדרשים מסופר. ואכן יש שם התייחסות לא מעטה למלאכת ההתבוננות. אבל יש שם גם תיאור קשה של סופר שמאס בקוראיו ושבז לכותבים מתחילים. יש לעמוס עוז ספרים מצוינים. 'חרוזי החיים והמוות' הוא לא אחד מהם. אפשר בהחלט לוותר.

אל תטרחו לציין כאן שמות נוספים של ספרים מיותרים. במקום זאת – ספרו על ספרים טובים, למען כולנו.