שיר חייק
זה התחיל בגן או בבית-הספר. יש לי תיק אוכל מלא במלפפונים. לעגו לי. לא הצלחתי להבין למה. מה היה שונה בי? ומה ההנאה שלהם? נראיתי רגיל, לא דיברתי הרבה, לא היה לי על מה. ידעתי שאין לי חברים אבל מה זה מצחיק? ולמה להרביץ? או לחטט בקלמר? או ביומן? למה להתייחס בכלל? לא יותר קל להתעלם? לי זה היה יותר קל. הרגשתי שמבוגר הוא כמו עץ דקל גבוה שלא יכול לראות כלפי מטה. כמו אמא ואבא. "תהיי אסירת תודה שיש לך איפה לישון ומה לאכול. משקים אותך, עץ דקל קטן, מה את בוכה? יש ילדים שגם את זה אין להם אז הם מתייבשים. "אמא תמיד או מנקה או מבשלת, אבא חוזר מאוחר עייף ורעב. אז לעגו, אז דחפו, אז מה.
הלילה היה מפלטי היחיד. בין השמיכה לכרית היה תמיד מלוח. הדמעות החדשות נספגו על הישנות שלא תמיד הספיקו להתייבש. בלילה חייתי. עיני נצצו כמו שועל. חייתי מלוח. אף-פעם לא מתוק. רק נקמה נראתה לי מתוקה והיא נרקמה בלילותיי, בחלומותיי.
ימי ולילותיי הקבועים. הזמן עובר. עולמי הצר. קבלַתי הכנועה והאפרורית ביום, רקמת הנקמות הצבעונית בלילה. בבוקר הייתי יושבת ורוקמת על בד גבינה את פרטי הלילה. נעיצת מחט אחר נעיצה. לַבּד ולחוטָי לא היה סוף.
זיכרוני הוא זיכרון חתונה מאוחרת. אני וזה שהתחתן איתי עומדים לצילום, מסתירים עץ דקל מסתיר שקיעה. לעולם לא אבין מחשבתם של גברים. מי יתחתן איתי? אולי זה עוד סוג של לעג? בלילות המשכתי לבכות. ובימים לרקום. עולמי המלוח נעשה עכשיו גם מר. לא ידעתי לקבל מתיקות. אני חושבת שהוא רצה להמתיק. יש לי כמה זיכרונות נעימים. בעיקר משרון התינוק שלי. ריח הזיעה שלו בלילה היה מתוק! מה טעמן של כריות אחרות? הייתכן שלא כולן מלוחות?
עם הזמן יבשה השמיכה, יבשה הכרית. מיטה חורקת. חלון סגור. שקיעה נגמרת מאחורי עץ הדקל. סופי קרב. בד הגבינה שלי התמלא עד אפס מקום. עוד לא נקמתי אבל (סוף סוף) המוות הצטייר כמתוק. כל שאשאיר בעולם יהיה רקמה עמוסת צבעים.
על כיסא נדנדה יושבת אני ורוקמת. ציפורניי כסוסות, לא גדֶלות עוד, כריות אצבעותיי דם. אני מרימה את הבד הישן. תמהה איך לא הסתכלתי עליו מעולם ממרחק. אני קמה לאט ומניחה אותו פרוס על מושב כיסא הנדנדה. פוסעת צעד אחר צעד אחורנית כשעיני נעוצות בבד. עולה על השולחן שמאחורי לקבל זווית אחרת. זווית גבוהה של עץ. אוכל עכשיו לראות את רקמתי עתיקת השנים מלמעלה. להסתכל עליה כמו על ילד קטן יושב מכווץ, מפוחד ורועד על כסאו..
רקמה עלובה. שטוחה, מרירה, אילמת. מתנדנדת מעלה ומטה מתחתי. מסתכלת עלי בעיני תחנונים, מסתכלת גבוה אלי. "את סתם קשקוש!" אני רוצה ללעוג לה מלמעלה. אך הצבעים מדברים ללא קול והרקמה מתעוררת כמו חיה מרבצה. עוד מעט ותשאג. את כל חיי היא תשאג. אני שותקת ומתבוננת. אם מסתכלים טוב אפשר לראות כפות תמרים ועץ דקל קטן ותמים. ושמש שוקעת בין חריצי העלים הארוכים, הדוקרים. שמש מסנוורת, בכי אילם מלב ילדים, יוצא מתוך בד הגבינה בן עשרות השנים.
אני מתרחקת עוד קצת. רגלי נשמטות מאימת הצבעוניות שמולי והשולחן שנגמר. רצפת השיש הקרה סופגת את עוצמת משקלי. בכאב רב אני קמה, כמו שקמתי כל בוקר בילדותי. אני תולה את רקמתי על מסמר חשוף שבקיר. סיימתי לרקום. אין לי צורך יותר. אני מתבוננת. נזכרת. תיק אוכל. מלפפונים. בחילה פוקדת אותי מול רקמתי. כך נראה תוך בטני.
אחרי מותי, האם מישהו יצליח לפענח את רקמתי? האם מישהו יצליח לנקום נקמתי?
**
הסיפור נכתב במסגרת תחרות סיפורי הנקמה לרגל צאת הספר "בקרוב תתחילו להזיע".
מרגש מבינה על מה את מדברת. אני בתחילת הדרך לכתוב ספר זיכרונות לילדים ולנכדים וזה ממש לא פשוט. את כתבת בקיצור ולעניין. יישר כוח
תודה שוש
תודה שוש
שיר קראתי ושוב התפעלתי , מרגש מעניין וסוחף (לא , לא הגזמתי) כל הכבוד
תודה אביבה
מצמרר…
אהבתי.
מכירה את עבודות הרקמה של איתמר שגיא?
מרגש וחכם, כמו כל מה שכותבת המחברת. נמתין לסיפור הבא..
ואני מחפשת את עץ הדובדבן ממנו נוצרה הפואטיקה הכאובה