שרה חיים

בשעה ארבע בדיוק נשמעה שריקת הקומקום על הגז, אסתר מזגה את קפה ה"בוץ" שלה, כבכל יום בשלושים ושש השנים האחרונות.

היא הניחה את הכוס המהבילה על עגלת התה, ולידה שתי ביסקוטי. בצעדים מתונים, כמי שכל זמנה בידה, גררה את הכבודה כולה אל המרפסת הקדמית. כבכל יום היא התיישבה בכיסא הלבן, לידה עיתון "משפחה", מארח לה חברה.

המרפסת הזו, שבנה לה מאיר שלה, הרחיבה את גבולות ביתה, בלי שהייתה צריכה לאסוף את קמטיה, עצמותיה ורעד גופה ולרדת קמעא קמעא במדרגות. הטבע נפתח מולה אל האופק, אוסף אל עיניה הרים רחוקים, עצים עמוסי פרי וסלעים זקורים בתפילה. היא משגיחה על העוברים ושבים ברחוב לרגליה. בשעה זו כבר חוזרים הם מעמל יומם, רגילים להרים עיניהם ולקבל בשלום ברכת מבטה.

היום הבריות לא נושאות אליה עיניים. היא רואה אותם צנופים במעיליהם, מפוחדים מהמיית הרוח, נרתעים מהעולם המוותר על צבעיו ומתכנס אל שתיקת אפרוריותו.

האפור הזה הזדחל לו, לועג לה, מצית בה זיכרון שביקשה להרחיק. היא עצמה עיניה מנסה לנשום עמוק, כפי שלימד אותה מאיר שלה כשהיה בחיים. אך הזיכרון לופת אותה, כאפר דבוק בבגדים.

יענקל אחיה עומד לפניה. לבוש חליפה אפורה מחויטת שהיא עצמה תפרה לו. את הבד השאיר לאימה אריה-לייב הגביר, תמורת עבודת התפירה המדויקת שלה. יענקל אחוז תזזית הוא, קשה לאמוד את מידתו. אך היא, בחוש הומור ומשחק, היחידה שהצליחה. כמה שמחה אמא שליענקל סוף סוף חליפה נאה לשבת. יענקל כמעט לא הספיק להשתמש בה, ואמא, שכל כך שמחה בחליפה זו, הלבישה לו דווקא אותה בצאתם אל הלא-נודע. הנה רוחהל'ה התינוקת. כה זעירה היא. עיניה, טרם בחרו אם לדבוק בעיניה החומות של אמא או בעיניו השחורות של אבא. ובינתיים, עומדות להן כך אפורות ועגולות, מתבוננות בתמיהה על העולם המתהפך לו. ואמא? הרימה את המזוודה האפורה, שהכילה מעט חפצים, מעט כלי קוידש ומעט תקוות, שאולי אולי העולם ימשיך לפעום כרגיל. אסתר עצמה דווקא לבשה שמלה אדומה, זו הצמרית. אמא דאגה לריאותיה החלשות והעדיפה להלבישה בשמלה החמה הזו. כך עמדו עם כל יהודי הכפר, ממתינים. החייל הנאצי נטפל דווקא אליהם – משפחה אפורה עם כתם אדום. בחיוך חושף שינים צחורות – ירה בכולם. חוץ ממנה. נהנה לראות את דמם משתווה לאדמומיות שמלתה, ואת יגונה משתווה לאפרוריות בגדיהם.

ברק מאיר את השמים. מחזיר אותה באחת אל המרפסת של מאיר שלה, ואל עצתו לנשום עמוק כדי להדוף את המחשבות המחלישות. היא התכווצה, מחכה לקבל את פני הרעם, המזכיר שכוחו וגבורתו מלא עולם. עם קולו המתגלגל פתחה עיניה באחת וזעקה: "ריבוינו של עוילם, תשעים שנה אתה מגלגל אותי בעולם הזה, ודמם של אמא ויענקל ורוחהלה, מתגלגל איתי בהולם ליבי. האם עוד אראה כיצד אתה נוקם דמם?".

מנחם מיהר במדרגות, מדלג עליהן שתיים שתיים. כשנשם סבא מאיר ז"ל את נשימותיו האחרונות, שינן באוזני ילדיו, שבימים אפורים אסור להשאיר את סבתא אסתר לבד. הם לא ידעו אם סמיכות הענן היא המזכירה לה ימים בלי תקווה, או הרוח המצליפה כצליל השוט של אותם נאצים אכזריים. סבתא לא סיפרה. מבלי שתדע הקימו את "הסיירת האפורה", כך קראו לתורנות הביקורים אצלה, דואגים שלא תטבע באפר הזיכרונות.

הוא סובב את המפתח בדלת, ניגש ישירות למרפסת הקדמית. סבתא יושבת שם, פניה חיוורות, עיניה עצומות ודומעות. מנחם ניגש אליה ועוטף אותה בחיבוק צעיר. אסתר פותחת עיניה, מושיטה ידה לשרטט את דמות פניו ברטט אצבעותיה. היא לוחשת בלא קול "מנחם שלי, טוב שבאת". מנחם יושב לצידה, מלטף את ידה. היא עוצמת עיניה בריכוז, ועם כל לטיפה נזכרת בצאצאיה הטובים. בבניה, כלותיה, נכדיה, נכדותיה והנינים הרבים שפוקדים את ביתה לעיתים קרובות. כולם טובי לב ואוהבי חיים. מנחם מרגיש כיצד נשימתה נרגעת, והטלטלה בה מצא אותה – שוככת. כשחיוכה החם והמוכר מפציע, הוא מרשה לעצמו לגשת למטבח, לקחת גלידה ביתית שהתעקשה להכין בעצמה במיוחד לנינים. מנחם קרב למרפסת ושומע את מלמוליה של סבתו: "ריבוינו של עוילם, אתה יודע מה? אני נקמתי את נקמתם בעצמי".

**

הסיפור נכתב במסגרת תחרות סיפורי הנקמה לרגל צאת הספר "בקרוב תתחילו להזיע".

קרדיט לתמונה: Image by Bertsz from Pixabay