לכתוב על השואה זו אולי אחת השאיפות היומרניות ביותר כיום. זה יומרני מכמה סיבות. בראש ובראשונה – מה כבר יש לנו להוסיף? קיימים בעולם אלפי ספרי עיון על שואה, אנציקלופדיות שלמות. גם סיפורים ביוגרפיים ואוטוביוגרפיים יש בלי סוף: יומנים אישיים של אנשים שעברו את השואה – בהם נספים וניצולים, ספרי זיכרון – למשפחות ולקהילות, וגם ספרי פרוזה של מי שעברו את השואה, ואנשים שהם דור שני ושלישי ומספרים עליה מנקודת המבט שלהם.
קיימת ספרות רבה כל כך על השואה, שאף קיימים גופים שמתמקדים בהוצאה לאור של ספרות כזאת. בישראל אלו "יד ושם", "מורשת", "בית לוחמי הגטאות" ו"גנזך קידוש השם". אך ספרי שואה יוצאים גם בהוצאות לאור שאינן מוקדשות לנושא זה דווקא ובהוצאות עצמיות. גם קהילות יהודיות בגולה משקיעות זמן, מרץ וכסף בהוצאת ספרי שואה.
אז אולי מיותר לכתוב על השואה?
בשום פנים ואופן לא. השואה היא אירוע מספיק גדול וחשוב כדי להחזיק עוד ספרים רבים. הוא אירוע מספיק גדול וחשוב כדי שנקרא עליו ונחשוב עליו ונעסוק בו עוד ועוד. הרוע שמגולם באירוע הזה, הזוועה, האימה, וגם – הגבורה, החמלה, האהבה, משמעויות הזיכרון ועוד – בכל אלה ראוי לעסוק עוד למכביר. אני לא חושבת שתגיע עת שבה נוכל לומר שזהו, מיצינו, הנקודה הובהרה ולא צריך עוד.
ועם זאת – זה יומרני. טוב, לא לגמרי.
לא יומרני לספר את הסיפור המשפחתי שלכם. להיפך, בעיניי לספר את הסיפור המשפחתי זה חיוני. אני באמת מאמינה שבכל בית צריך להיות ספר צנוע שמכיל את תולדות המשפחה. (צנוע – כדי שיהיה קל לקרוא אותו. יש משהו מאיים בספרים עבי-כרס, ואנחנו נוטים להשאיר אותם על המדף, תחת שכבות האבק שעוזרות לנו לא לראות ולא להרגיש אשמה…)
כן יומרני לנסות לייצר ספר פרוזה חדש שעניינו השואה. זה יומרני, כי כדי להשקיע בספר חדש (וספר הוא לעולם השקעה שאינה מחזירה את עצמה בראש ובראשונה מבחינת הזמן המושקע בה) – חשוב שיהיה משהו חדש שאתם רוצים להגיד.
איך אומרים משהו חדש על השואה?
כדי להגיד משהו חדש על השואה, כמו שעושים בכל נושא אחר, קודם כול חפשו סיפורים קטנים.
הסיפור הגדול של השואה סופר ומסופר. האמת היא שלא צריך אתכם בשביל זה. ואם תנסו בכל זאת לעשות זאת – יש סכנה גדולה שתיפלו לקלישאות.
רוצים לכתוב על השואה? ספרו סיפור קטן. ספציפי. של איש אחד. של משפחה אחת. של אובדן אחד או של גאולה אחת. נסו להיות כמה שיותר קונקרטיים. הכירו את הדמות שלכם לפניי ולפנים, ואל תכתבו אף מילה לפני שזה קורה. הכירו גם את הסביבה שבה היא חיה, את הגיאוגרפיה שלה, את מתווה העיר, את השכנים, את החנויות, את אבני המרצפות של הרחובות, את המהמורות שללא תשומת לב והיכרות עמוקה – אפשר למעוד וליפול בהן. ואולי בכלל תנסו לספר על מישהו שנולד הרבה אחר כך אבל חי את השואה. ולמה. ואיך זה נראה.
ואם אין לכם משהו חדש להגיד, או תשוקה עזה לעשות את זה – אל תעשו את זה. לכו לקרוא איזה ספר שואה במקום. אף פעם לא מיותר להיזכר.
**
מוזמנים להעלות כאן בתגובות ספרי שואה מובהקים, או ספרי פרוזה שיש להם נגיעה בשואה, ואתם ממליצים עליהם.
ספר שואה מובהק: שימקה (דוד זריצקי)
ספר שואה נוגע ללב: שואה שלנו (אמיר גוטפרוינד)
אז כן לכתוב על השואה.
לכל שורד שואה סיפור אישי שונה.
לכל אחד נתיב מילוט ייחודי.
לכל מקום אליו אני פונה.
אני רואה דמות של יהודי.
יהודי הנושא כפיים
כלפי השמיים
יתפלל
הצילני נא האל
רחלי, כל כך נכון.
הכתיבה על השואה, בגלל היותה כל כך טרגית ועצומה. נוטה להיות יותר על הכלל ופחות על הפרט.
כשבעצם. השואה מורכבת מיחידים. אהבות. שנאות. חלומות ואכזבות.
אני זוכרת מילדותי את "מונה מספר לכוכבים". זה היה סיפור על השואה, אבל לא מנקודת המבט של יהודים, ומספר על הברחה של יהודים משוודיה לדנמרק. זה הספר היחידי שקראתי שמסופר כך, ואני זוכרת אותו לטובה.
ל אם אני אקרא עוד ספר שואה (ובשנים האחרונות אני בוכה אפילו מלקרוא תקציר של ספר בויקיפדיה או הודעות בפייסבוק, אז אני נמנעת) אני אחפש ספר שעוסק במשהו פחות מוכר. בצוענים או הומואים שנרדפו בשואה ופחות מספרים עליהם. בצדדים של השואה שהם לא חלק מהנראטיב הסטנדרטי, ולכן הם פחות מוכרים, פחות מספרים עליהם. כל שנה, ב"עובדות לא חשובות" אני מגלה משהו חדש על השואה שלא הכרתי לפני כן. שהיה מחנה השמדה בקרואטיה, שבאלבניה, בזכות קוד הכנסת האורחים שלהם, המוסלךמים הצילו הרבה יהודים, על מחנה ההשמדה בלז'ץ. יש המון סיפורים פחות מוכרים על השואה, שכדאי וצריך לספר.
תודה רבה על מה שכתבת.
אני כותבת סיפור אהבתה של נערה יהודיה לבן של סוכנת הבית שלהם שמתגלגל להיות סגן מפקד המחנה בו היא נכלאת.
הסיפור מעוגן בעובדות היסטוריות.
נשמע מעולה!
מחכה לקרוא את הספר שלך!
כדור שלישי לשואה, לא יודעת איזה סיפור אחד מכל הסיפורים שהיו לבחור – ולכתוב עליהם. איך אדע אם זה מספיק מעניין בשביל סיפור שלם?
קרו הרבה דברים, ולפמעים אפשר ללכת לאיבוד בכל הסיפורים אפילו בתוך מה שקרה במשפחה אחת
זה באמת מאתגר, בדומה לכל רעיון אחר שיש לנו ואנחנו מתלבטים אם הוא מעניין דיו כדי להחזיק סיפור שלם.
וכמו כל סיפור אחר שאת רוצה לכתוב – צריך להתחיל לחשוב ולגלגל ולשחק איתו ולראות אם צומח מזה משהו שמבקש לצאת מתוכך, משהו שמאתגר אותך ומעניין אותך לכתוב אותו.
ולרוב זה לוקח זמן.
בהצלחה!