סלסט אינג, הוצאת אחוזת בית ספרים

בקיצור:

אחרי כל מה שלא סיפרתי הנפלא, סלסט אינג כבר הייתה חייבת להוציא ספר נוסף. חייבת. אי אפשר להיות סופר מוכר עם קהל קוראים נאמן בלי לתת עבודה. שריפות קטנות בכל מקום לא משקף את היכולת שהיא הפגינה בספרה הראשון, ורומז על כך שיכול להיות שיש לה רק סיפור אחד לספר, אבל לפחות מבחינתי חסד הנעורים לא פג, ובהחלט אקנה את הספר הבא.

יש דברים יפים בשריפות קטנות בכל מקום

לזכות הספר אני חייבת להגיד שסלסט אינג כותבת יפה, היא מכירה את העולם שהיא כותבת עליו; והֵי, היא הצליחה להוציא ספר שני אחרי ספר ראשון שהיה הצלחה מסחררת, זה לא פשוט בכלל! היא גם מעלה בו סוגיה מעניינת של מיהי אימא, ושאלות ערכיות ומוסריות הנוגעות בפונדקאות, הפלות, סחר בתינוקות ועוד.

כל אלה משרתים את הנושא הלוהט של פוליטיקת הזהויות והמעמדות, שנדמה לי שאפשר להגיד בביטחון רב שבארצות הברית הוא לוהט יותר מאשר בארץ; וזה, בנוסף למוצא שלה – ככל הנראה הסיבה לכך שהספר עומד להפוך לסדרת טלוויזיה בהפקת ריס ויתרספון, כפי שמגלה לנו הכריכה האחורית של הספר.

אבל יש גם חסרונות

הנושא הזה של פוליטיקת הזהויות והמעמדות הוא לדעתי אחד מהחסרונות הבולטים שלו. אבל יש לו חסרונות למכביר.

אפתח בכך שהסיפור מתחיל על מי מנוחות. הוא לא רק מתחיל על מי מנוחות, הוא גם נמשך על מי מנוחות די הרבה זמן. מספיק כדי לסגור אותו ולא לחזור אליו (אילולא אותו חסד נעורים שדיברתי עליו קודם, והשכנה שהמליצה עליו בחום וגרמה לי לרצות להבין מה הלהיב אותה כל כך – מה שאומר שיש אנשים שכן נהנים ממנו, שזה משמח בסופו של דבר, כי אני מודה שאני לטובת סלסט…)

כשהדרמה מתחילה סוף סוף – היא כול-כולה של אנשים אחרים. אנשים שהם לא הגיבורים של הספר, ועל כן לא אכפת לי מהם. לא נקשרתי אליהם וגורלם לא עומד בראש מעייני. גם לגיבורי הספר יש איזו דרמה קטנה, אבל כזו שתטריד אולי בני נוער (אני נוטה לחשוב שגם אותם לא, כי היום כבר יש ספרים שירגשו אותם הרבה יותר, אבל מה אני יודעת) אבל מבוגרים – נו. לא ממש.

ולפעמים אני לא בטוחה שהבנתי נכון. אולי אני בכלל לא יודעת מי הגיבורים, מפני שהמחברת חיברה בטרחנות מרובה קורות חיים עשירים ומפותלים לכל דמות בספר, שולית ככל שתהא. גם מי שמופיעה לשנייה וחצי – מקבלת כמה עמודים ארוכים ומפורטים של תולדותיה.

הטריד אותי גם שלא האמנתי לסיפור. לא האמנתי לאופן שבו התייחסה אלנה ריצ'רדסון לבתה איזי. ההבדל שהיא יצרה בינה ובין שאר הילדים, ולא משנה מה הייתה נקודת ההתחלה, פשוט לא נראה לי אמין. גם "פיגוע הקיסמים" שערכו הילדים בבית הספר והאופן שבו הוא השפיע ישירות על מורה אחת, זו שהייתה צריכה ללמוד את הלקח – פשוט לא קניתי את זה.

אבל מה שהתיש אותי יותר מכול הוא העיסוק במעמדות ובפוליטיקת הזהויות. התחושה היא שבמקום לקרוא ספר פרוזה אני קוראת סיכום יצירתי של הדעות שמביעים הצדדים השונים. את זה אני מעדיפה לעשות במסגרת האוניברסיטה, ולא כשאני קוראת פרוזה ובהיותי שטחית למדי – שואפת רק לצלול לתוך איזה סיפור, איזו הרחקה אמנותית משובחת, איזה טקסט שישאיר בי מחשבות במקום ללעוס אותן למעני ולתת לי דין וחשבון מלא ותמונה פנורמית של כל הדרכים שבהן אפשר לבחון את הסוגיה.

ולמרות הסקירה המלאה של כל המורכבויות, בסופו של דבר נראה שגם המחברת לא נוטה לעומק יתר. ברור שבני המעמד הגבוה הם הרעים והמנצלים, ובני המעמד הנמוך תמימים וישרי דרך ומנוצלים על ידי בני המעמד הגבוה. זה מגיע לנקודת קיצון כשמבינים שמיה וורן היא לא פחות מאשר הבתולה הקדושה, שהרתה ללא יחסי מין (מסוג של הזרעה מלאכותית). אם לא הבנו, לקראת סוף הספר מתמללת לנו איזי – הכבשה השחורה של המשפחה הצבועה: "לא הוגן שמיה ופרל נאלצו לעזוב, שהן הצליחו סוף-סוף ליצור לעצמן בית, ועכשיו הן מסולקות ממנו. היא לא הכירה מישהו טוב לב מהן, עוזר כל כך, אמיתי כל כך, ודווקא אותן המשפחה שלה גירשה. בראש שלה היא עשתה רשימה ארוכה של מעשים בוגדניים שעשו בני משפחתה…" וכאן כמובן מפורטת רשימת העוולות. גם את השריפה מציתה בסופו של דבר בת המשפחה מהמעמד הגבוה, ולא האישה המסכנה מהמעמד הנמוך שהכול נגזל ממנה (כפי שאני מודה שכל כך רציתי שיתברר). האישה המסכנה (שלא אכפת לנו ממנה כי היא לא דמות מרכזית בסיפור) מקבלת אישור למסכנות ולצדקת הדרך שלה כשבסוף – כשהיא גונבת את התינוקת שנטשה שנה קודם לכן – מוחאת לה המחברת כפיים באמירה שהתינוקת לא בכתה כי היא מרגישה שהיא אימא שלה.

בנוסף לכל זה, לעתים קרובות צפים ועולים בספר משפטים ופסקאות שלמות שכבר קראתי בספר הקודם. לדוגמה: "…שתיהן ידעו שיידרש עוד זמן רב עד שכל הפרטים הקטנים יתגלו. (הם יצוצו פה ושם: זיכרונות יצופו לפתע בגלל התרחשות חסרת חשיבות, כפי שקורה בדרך כלל עם זיכרונות. שנים לאחר מכן, כשמיה תבחין במהלך נהיגה בבית צהוב, או בטרקטור עם דחפור, או תראה שני ילדים מטפסים על גבעה, היא תאמר, "סיפרתי לך פעם על – ?" ופרל מיד תפנה את כל תשומת לבה אליה כדי לקבל עוד פיסה קטנה ונוצצת מעברה.)" – מתוך שריפות קטנות בכל מקום (העתיר במניירת הסוגריים); והפסקה המקבילה בכל מה שלא סיפרתי, "ולמחרת, ובחודש הבא, בשנה הבאה? ייקח זמן רב. שנים מהיום הם עדיין יזיזו אנה ואנה את הפיסות הידועות להם, תמהים על תכונותיה, משרטטים מחדש את תוויה במחשבותיהם. בטוחים שהפעם הבינו אותה, שהפעם פענחו אותה כליל, סוף-סוף. הם יחשבו עליה לעתים קרובות: כשמרילין תסיט את הווילונות בחדר של לידיה, תפתח את הארון, ותתחיל להוריד את הבגדים מהמדפים…" וכן הלאה וכו'.

לסיכום?

סלסט אינג היא סינית במוצאה ומתגוררת בארצות הברית (מעמד שהביקורת הפוסט-קולוניאליסטית מחבבת מאוד), היא מכירה את הקהילה הסינית בארצות הברית ואת המורכבות שלה, והמורכבות הזאת מעסיקה אותה. בספר הקודם היא הצליחה לתת משהו אוניברסלי יותר, משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו ממקום של הורה או של ילד או של אדם שמתמודד עם ציפיות וויתורים באופן כללי. בספר הזה היא גלשה לתמה הרבה יותר בוטה. לתחושתי היא ניסתה לתת משהו נורא גדול; ועל כן, לפחות לי, היא לא נתנה כלום. אני בעד סיפורים קטנים. אני מאמינה שהם מעט שמחזיק, ושתפסת-מרובה בדרך כלל נשמט מהידיים. לתחושתי זה מה שקרה כאן.

אבל כן נותנת לה עוד צ'אנס בספר הבא. אחר כך נראה.