ממואר הוא אחד הז'אנרים הפופולאריים ביותר בעולם כיום.
מה זה ממואר?
ממואר עוסק בזיכרונותיו של אדם. אפשר אולי להתייחס אליו כתת-ז'אנר של אוטוביוגרפיה. אם ביוגרפיה היא רישום קורות חייו של אדם מיום הולדתו עד יום מותו, ואוטוביוגרפיה זה בדיוק אותו הדבר, רק שהאדם שעליו נכתבים הדברים הוא גם זה שכותב אותם – הרי שממואר הוא מבחר מתוך כל זה. בממואר בוחר הכותב לאיזה חלק של החיים שלו הוא רוצה להתייחס, לרוב זה קשור במסר מסוים שהוא רוצה להעביר, וכותב רק את החלק הזה. סיפור הלידה המרגש שלו, חוג בלט בגיל ארבע וחוג קרמיקה בכיתה ג והנשיקה הראשונה – לא מעניינים, אלא אם כן מדובר במישהו שהנשיקה הראשונה היא חלק מהמסר שהוא רוצה להעביר, או חייו כרקדן בלט, או מפעל הקרמיקה שהוא הקים בזכות אותה התנסות בכיתה ג.
נשמע לכם משעמם? ובכן, הז'אנר הזה כל כך חזק כיום, שאני מתקשה להאמין שלא נתקלתם והתעניינתם בכמה מהתוצרים שלו עד כה.
אילו ספרי ממואר מסתובבים בשוק כיום?
הנה רשימה חלקית (כמה מהם תמצאו רק בשוק יד שנייה…): לאכול, להתפלל, לאהוב של אליזבת גילברט, שנה בפרובנס של פיטר מייל, Becoming של מישל אובמה, לחוץ חתונה של עומר ברק, שקשוק המפתחות של פיליפ קלודל, ואם היו אומרים לך של גלית דיסטל אטבריאן, מקימי של נועה ירון-דיין, אשת חיל של ליהיא לפיד, הימנון הקרב של אמא נמרה של איימי צ'ואה, גם קופים נופלים מעצים של מעין רוגל, ויש מי שמחשיבים את קרל אובה קנאוסגורד לסופר הטוב בעולם דווקא מפני שהפך את חייו למופע ריאליטי, והוא מספר בארכנות מפורטת על כל שלב בחייו, בלי להתחשב באנשים שהוא פוגע בהם.
ספרים שמתכתבים גם הם עם האוטוביוגרפי הם: המראה מקאסל רוק של אליס מונרו, יומנה של בריג'יט ג'ונס המבוסס בכבדות על חוויותיה של הלן פילדינג מחברת הספר ושל חברותיה הרווקות, הראיון האחרון שאשכול נבו הודה שהרבה ממה שכתוב בו הוא אוטוביוגרפי, סדרת החברה הגאונה (או הרומנים הנפוליטניים) של אלנה פרנטה – שלא ידוע בבירור מי כתב אותם ולא עד כמה הם אכן סיפור אוטוביוגרפי אך הם לגמרי כתובים בסגנון הזה, ויש עוד רבים מאוד.
נראה שסגנון ה"כתיבה על עצמי", בין שהכתיבה מבוססת במידה כזאת או אחרת על אירועים שקרו באמת ובין שהיא בדיונית לחלוטין – חזק מאוד היום. וככל שזה נראה יותר אמיתי, יותר פשוט להבנה, יותר נטול כלים ספרותיים מורכבים – ככה זה עובד יותר.
זה עובד עד כדי כך שנפתחות סדנאות מיוחדות שמלמדות "לכתוב את עצמי" – שזה בדיוק שמה של הסדנה של עומר ברק ורענן שקד שרצה בימים אלו. גם ארנה קזין מעבירה סדנאות ברוח זו, ויש להניח שיש עוד.
אז כדאי לכתוב ממואר? זה הדבר הבא?
בהרצאה שערכו עומר ברק ורענן שקד ב-1 במרץ 2019, הם הכריזו במפורש שבארצות הברית 50% מהספרים שנמכרו בשנת 2018 היו ממוארים, ואין ספק שהטרנד הזה ישטוף גם אותנו, אנחנו פשוט מאחרים קצת. הם הסבירו שהשיטפון הזה עתיד להגיע בעוד ארבע שנים, ועל כן כדאי כמובן להתחיל מיד לכתוב ממואר, כך שהוא יהיה מוכן בדיוק ברגע המתאים, בעוד ארבע שנים.
אני לא יודעת אם זה נכון. לא מצאתי נתונים שמראים ש-50% ממכירות הספרים בארה"ב הן של ממוארים (אבל אולי אני רק לא יודעת איפה למצוא אותם), ובטח שאני לא יודעת להגיד מה יקרה בעוד ארבע שנים.
מבחינתי – אם הכתיבה על עצמכם בוערת בכם – לכו על זה. ואם לא – לכו על מה שכן בוער בכם. אני כן מאמינה בהרחקה מסוימת. מאמינה גדולה בכלים ספרותיים, ופחות "עפה" על הקטע של רכילות והשמצות של הזולת, חי או מת.
אבל הדבר שאני הכי מאמינה בו הוא סיפור מעניין. סיפור שיעניין קודם כול את הכותב. לא סתם יעניין אותו – ירתק אותו, ימשוך אותו, ישבה אותו. אני מאמינה שרק בסיפור כזה אפשר להשקיע את כל העבודה שנדרשת בכתיבת ספר איכותי.
קראתם ממואר מצוין? שתפו אותנו, שגם אנחנו נהנה!
אולי זה מאוד פשוט, אם אני כותבת את עצמי ויש לי סיפור מעניין (להרבה אנשים יש) ואני מרגישה צורך עז ומלא תשוקה להחיות את סיפורי על הדף, אז יצא לי טוב לא? נאמר כבר שסצנה שכתבנו שגרמה לנו לבכות תוך כדי כתיבה, יש להניח שהיא כתובה היטב. אני מאמינה שכשהסיפור נכתב בלהט שכזה, אז הוא ייגע גם בקוראים. בנוסף, כשסיפור נוגע בקורא לרוב הוא יחפש לקרוא על הסופר או הסופרת שקראו ולרוב כשיבין שהסיפור שנגע בו כל כך הוא גם אמיתי, זה מעלה את רמת ההנאה והקרבה שמרגישים לאותו ספר וסופר.
מאידך, ייתכן וזה יצר המציצנות נוסח האח הגדול שגם היא שטפה את העולם, ככה בפשטות.
תודה!
לדעתי ממואר שכתוב היטב לא יהיה פחות מעניין מספר עלילתי. הרי 'המציאות עולה על כל דמיון'.
שמתי לב שלפעמים אני מנסה לכתוב בהרחקה שדיברת עליה וזה לא קל, אני רוצה לחזור לסיפור שלי כי על כל הפרטים שלו, הוא מעניין ממש כפי שהוא והדמות שם חייבת להיות אני 😉 . וזה הכוח של ממואר – להביא את הסיפור שלי כמו שהוא אך לדלות אך ורק את הציר העלילתי שקיים שם.
הבעיה היחידה לדעתי, ואולי זו בעיה של אנשים בעלי יתר טאקט: לא תמיד בא לך שהדמויות שסובבות אותך יקראו על עצמם את מה שחווית איתן ומה אתה חושב עליהן. ואם לא תכתוב עליהן ותפרט מה שאתה חושב עליהן – מה עשית בזה? לכן לדעתי הרבה ממוארים נשארים במגרה, וחבל. אולי תימצא לזה תרופת פלא 🙂
*קראתי ממואר מצויין – "שנה ללא סוכר"/איב שאוב.
עוד שני ממוארים חזקים ומעולים – 'האפר של אנג'לה' וכמובן 'טירת הזכוכית' . אני חושבת שצריך המון אומץ כדי לכתוב ככה על עצמך, על הקרובים לך, ועל האנשים והמקום ממנו הגעת לעולם.