לא רק שיקוף

תרגיל מקסים, ובדיוק עכשיו, במציאות הכואבת והמתסכלת שאותה אני כותבת עכשיו- התאים לי מאוד להכניס פנטזיה ודמיון.

מראה מראה שעל הקיר…
דניאלה משכה בשמיכה שלה, מניחה לה ליפול על המיטה ולחשוף את המראה. החדר שלה היה מסודר. על השולחן היו מונחים הספרים בהיסטוריה – היה לה מבחן מחר, והיא הייתה צריכה לשנן את החומר. הבגדים שלה היו מסודרים בארון, האיפור שלה עמד כולו במקומו. היא הסתכלה סביבה, מה היא יכלה לפספס? היא טאטאה את החדר, ושטפה את הריצפה. היא אפילו ניגבה אבק!
_את מנסה לדחות את הבלתי נמנע_ חשבה דניאלה, והסתובבה למראה.

במראה נראה חדר. החדר שלה. כמעט. אותה מיטה, אותו שולחן, אותו כסא. אותם ספרי היסטוריה. ובחדר ישבה היא-עצמה. עם הגב למראה היא קראה את החומר למבחן בהיסטוריה.

_להכנס הפעם? או לא להכנס?_

אפשר היה להכנס לצד השני. לדבר עם דניאלה-משם. היא תהיה דומה לה. או שלא. פעם אחת, היא נכנסה לחדר, דיברה עם ההשתקפות שלה, כיסתה את המראה ואז חשפה אותה שוב. כשהיא חזרה לשם, זו הייתה אותה השתקפות, והיא זכרה אותה. היא עשתה את זה עוד כמה פעמים, מזיזה חפצים קטנים, עד שההשתקפות שלה אמרה שנמאס לה. אז היא החליטה להוציא מחוץ לחדר ולזרוק לכביסה את ערמת הבגדים שהייתה שם קודם, וכשהיא בדקה אחרי זה, היא הייתה במקום אחר.

דניאלה החליטה לא להפריע להשתקפות שלה ללמוד. במקום זה, היא תשב ללמוד בעצמה, ואם תצטרף עזרה, תבקש אותה מההשתקפות שלה.אחרי הכל, ככה היא גילתה על היכולת המוזרה של המראה. מישהי שנראתה כמוהה נכנסה לחדר דרך המראה, והסבירה לה איך זה עובד.

"המראה קסומה. את צריכה לסגור את החדר – את הדלת והחלון, ולוודא שאור מבחוץ לא נכנס לחדר. אפילו לא טיפה! אבל אור מבפנים זה בסדר – מותר לך להדליק אור. ואז את מכסה את המראה, ואז את מורידה את הכיסוי. אם לא תכסי אותה, לא יקרה כלום. ובמראה תראי כניסה לעולם. למרות שאני לא יודעת מה יקרה אם את תעשי את זה. ההשתקפות תמיד נעלמת אחרי כמה זמן, את מבינה? היא שורדת רק עד זריחת השמש. אחרי זה את תעלמי. או שלא – יש נשים שחושבות שההשתקפויות הן רק דלתות. אבל אם תיצרי השתקפות, תכסי את המראה, תעזבי את החדר, ואז תחשפי את המראה שוב אחרי הזריחה הבאה, תקבלי את אותה השתקפות, אבל ההשתקפות שלך לא תזהה אותך ולא תזכור אותך. רוב המירומנסיות חושבות שהמראה יוצרת עולם חדש כל השתקפות, אבל שומרת את העולמות עד הזריחה"

דניאלה ישבה, ולמדה למבחן בהיסטוריה. אחרי זה היא התלבשה. מכנסיים אורכים, אבל דקים. שלא יהיה לה חם מידי. חולצה, וסווטשירט, ומעיל. למקרה שיהיה קר. נעלי ספורט. היא כיסתה את המראה, וחשפה אותה שוב. החדר שמעבר למראה היה שייך למטויילת מנוסה. היה בו תיק טיולים גדול, ושק שינה ונעלי טיולים רציניות. היא תצטרך לבקש את העזרה של בעלת החדר, שישנה שם. הן כולן באותה הסירה. ואם היא באמת הולכת להעלם עם הזריחה, היא לפחות רוצה להספיק לראות עולמות עד אז. למצוא שוב את זו שבאה לדבר איתה. לנסות לעבור לצד השני של המראה…

דניאלה שאפה נשימה עמוקה, נשפה, וצעדה לתוך המראה.

היה תרגיל נחמד למרות שיצא קצת מהסיפור שאני עובדת עליו. מרתק ליצור מציאות חדשה וזה מאפשר לעשות הכל וזה דווקא כן התאים לרוח הכללית של הסיפור שמדבר על הגשמת חלומות

חיברתי את התרגיל הזה עם התרגיל מספר 6 ויצא לי משהו:

גיא

מי אני? אני מסתכל במראה ורואה את עצמי, אבל אני כבר לא מכיר אותי
אתה גנב, גיא שבמראה עונה לי.
אתה בוגד, הוא מאשים.

הבחורה הטהורה הזו, גנבת לה, שיקרת לה, לקחת את הדבר היקר ביותר שהיא נשאה עימה ונתת אותו למישהי, שתכין ממנו נשק!

אתה מחריב עולם, אומר לי גיא שבמראה והוא הופך להיות מפלצת קומיקס נוראה. הרבה אדום ושחור ולבן ומדקרות ברזל מזדקרות בקווים חדים. לגיא הזה אסור להתקרב, אני מבין.

בקושי אפשר לזהות אותך, אומר לי גיא שבמראה, והקול שלו דווקא לא מפלצתי אלא עצוב.

פתאום הוא הופך להיות בדמותה של אמא שלי: אכזבת אותי גיא, היא אומרת, משפט שבחיים לא יצא לה מהפה.

תמיד תמכה בי והגנה עלי גם כשממש לא הייתי בסדר.

דמעה מתהווה בזוית עיני.

זה לא רק הגעגוע. זה הכאב. יותר משכואב לי שפגעתי בנועה, כואב לי שאכזבתי את אמא.

אני רוצה ללכת מכאן. רק לא לעמוד מול המראה הפסיכית הזו.

לאן תברח? שואל גיא שבמראה ועכשיו הוא בדמותי כשהייתי די קטן. הבריונים לא מקיפים אותי במראה אבל אני יודע שהם שם. אורבים. רוצים להתקיף אותי בכל רגע.

אני יודע שתזוזה קטנה, וישר תופסים אותי. והם יענו אותי, וזה יהיה סתם, כי השמיר לא אצלי בכלל!
אני אשכרה קולט שאני בתנוחה מתגוננת, מחבק את עצמי ומנסה לצמצם את עצמי כמה שיותר.

כל זה לא אמיתי אני מזכיר לעצמי.
אני כבר לא ילד.
אני נושם עמוק ומזדקף.

אני עושה תנועת הגנה באייקידו.
גיא הילד שמולי במראה פוקח עיניים גדולות גדולות.

אני עוצם את עיני.

עדיין דמותה של אמא ניבטת אלי עם המבט הזה בעיניים, מבט שאף פעם לא ראיתי בחייה.

כשאני פוקח את עיני אני רואה את גיא כשהוא עם כיפה של ברסלב, קופץ ומרקד מולי.
טוב עכשיו אני בטוח שזו הזיה..

הוא רוקד ושר: "אין יאוש כלל בעולם! כך אמר רבי נחמן!
אין יאוש כלל בעולללללללם כך אמר רבי נחמןןןןןןן"

"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין תאמין שיכולים לתקן"

הוא מחזיק משהו ביד.
אני מתקרב אל המראה.. מה זה? אני שואל אותו, הוא מושיט את ידו ומושיט לי:

הזמנה לחתונה.

אני בקושי מספיק לקלוט מה כתוב בה, שמעון והילה נישאים, חוות היערה…

ובום, ההזמנה שבידי מתפוגגת.

כשאני מסתכל שוב במראה, אני מופתע לראות שם את עצמי.
רגע אחד, הי! אני אומר, מה, מה קורה כאן?
לאן נעלמת?

לאן נעלמתם כולכם?

אנחנו פה, מצאתי אותה, שרח נעמדת ומשתקפת במראה יחד עם נעה, שנראת כאילו היא ראתה הרגע את בעלה המת.