זהו זה. הגענו ליום האחרון באתגר.
אם הגעתם עד כאן – עבדתם קשה. ממש ממש קשה. כל הכבוד!
מחר אנחנו נפגשים בכנס נקודת מפנה 6, לחגוג יחד את סיום 30 ימי האתגר, ואת 365 ימי הכתיבה שיש לנו כל שנה, כי זה מה שאנחנו, אנשים כותבים.
רגע לפני זה, אני מזמינה אתכם להסתכל על מה שעברתם ב-30 הימים האחרונים, (ואם עשיתם ננו ואז הגעתם לכאן, אי אפשר להתעלם מזה, מדובר ב-53 ימים רצופים של כתיבה! זה מדהים!!) וקודם כול לחגוג את זה! כל הכבוד לכם! עבדתם ממש ממש קשה!
אתם יכולים לכתוב לעצמכם מכתב תודה. אתם יכולים להכין לעצמכם תעודת הצטיינות, ואתם יכולים ללכת לחגוג באיזה מוזיאון או סרט או קניית בגד או ספר שרציתם כבר מזמן לפרגן לעצמכם, או אפילו רק במטבח – להכין לעצמכם קפה ממש ממש טעים, עם פרוסת עוגה שאתם מרשים לעצמכם רק כשהייתם טובים. או שתחגגו בדרך אחרת, שמתאימה לכם. מה אכפת לי איך, העיקר שתחגגו!
ואחרי כל החגיגה הזאת – שקפו גם לנו! מה עבר עליכם החודש? מי הייתם לפני כן ומי אתם עכשיו?
כדי לקבל ניקוד – כתבו על כך בתגובות. (אל תתעצלו לי עכשיו! כל נקודה חשובה!)
**
זה התרגיל התשיעי של אתגר 30 יום של כתיבה נובמבר-דצמבר 2019. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1, תרגיל 2, תרגיל 3, תרגיל 4, תרגיל 5, תרגיל 6, תרגיל 7 ו-תרגיל 8.
מחכה לכם בכנס מחר!
עם עוד מלא-מלא-מלא מראות!!
אז…
אני לא באמת מרגישה שמשהו מיוחד קרה, או שיש לי מה לחגוג. התחלתי את הנאנו בתור ניסוי. בגלל שאף פעם לא כתבתי ספר, ואפילו סיפורים קצרים בקושי סיימתי. לא שזה מפתיע – אני לא ממש אוהבת סיפורים קצרים. ואז קראתי כמה דברים, והאמנתי שאני יכולה לכתוב ספר, והחלטתי לעשות ננו. לעשות ניסוי. ולניסוי הזה היו תוצאות. החשובה ביניהן – אני באמת מתכננת לכתוב ספר, ומאמינה שזה אפשרי.
סיימתי את הננו באמצע. עם חמישים אלף מילים, בקושי שליש ספר, ובלי מערכת קסם נורמלית. כולם סביבי רשמו סיכומים על הננו, וזה, יותר מכל דבר אחר, גרם גם לי לעשות חשבון נפש. במהלכו מחקתי כמה אלפי מילים, והחלטתי שאני צריכה אאוטליינס ומערכת קסם נורמליים. הקדשתי המון המון זמן לננו. יש ניסויים שצריך לעשות מכל הלב או לא לעשות בכלל, והננו נראה לי ניסוי כזה. אני עד עכשיו בקושי מספיקה לעשות דברים, כתוצאה מהפיגור שנכנסתי אליו בננו.
הצטרפתי לאתגר כי לא מצאתי כמעט קבוצות בעברית בננו, ובמהלך הננו בכלל לא ספרתי את האתגר. ואחר כך… אחר כך פשוט המשכתי את מה שהתחלתי. והחלטתי שגם זה יכול להיות ניסוי. לנסות לכתוב כל יום – מה שלא עשיתי ולא הרגשתי צורך לעשות בננו.אני לא מרגישה שיש לי עדיין תוצאות ברורות.
לפעמים הכרחתי את עצמי לכתוב וזה היה נחמד וזרם. לפעמים לא. אני חושבת שהפורמט הזה של לכתוב ממש קצת אבל כל יום לא עובד מאוד טוב בשבילי, ואולי עדיף לפנות פרקי זמן ארוכים יותר פעמיים בשבוע. מה שכן – גיליתי עד כמה חסר לי זמן. עבר כמעט חודש מאז הננו והתחושה העיקרית שלי היא שאין לי זמן לכלום. אני מנסה לז'נגל במחוייבויות שאני חייבת למלא עם דברים שהפסקתי באמצע בשביל הננו, ואין לי זמן. יש לי תחביבים, אבל לא תמיד יש לי זמן להכל. ועכשיו נראה שהצטרף אלי תחביב חדש, ופשוט אין לי זמן.
אז הנה סופו של עוד אתגר. במהלך רוב האתגר כתבתי אאוטליינס, לא פרוזה, כך שאני אפילו לא יכולה להשוות אותו ממש לננו. אבל זה נראה לי זמן מצויין לחשבון נפש.
למדתי שלפעמים לכתוב רק קצת כי יש אתגר עוזר, והכתיבה מתחילה לזרום, ולפעמים לא. וגם כשלא, פסקה מצטרפת לפסקה והאאוטליינס מתקדמים. למדתי שלכתוב פרוזה הרבה יותר זורם לי מלכתוב אאוטליינס (אבל צריך! כדי לא להתקע למבוי סתום ולא לשכוח את כל מה שהמצאתי כשכתבתי פרוזה בקלילות). אבל בעיקר, אני מרגישה שכמעט כלום לא השתנה.
לא כתבתי יותר מעשר אלף מילים במרתון כמו בננו, לא פיניתי זמן במיוחד, אין לי לא תחושת השקעה ולא הישג. ובוודאי שאני לא אדם שונה ממי שהייתי לפני עשרים ושלושה ימים. לא יגעתי, ואני לא מאמינה.
אז מה עכשיו, כשעוד אתגר נגמר? אולי אני אקח הפסקה לשבוע או שניים. אולי שוב יתחשק לי לכתוב. אולי אנסה ניסוי אחר, ובמקום לכתוב כל יום אנסה לפנות זמן פעמיים בשבוע לכתיבה. אה, ואולי אני אפרסם סוף סוף בבלוג שלי את הפוסט שכתבתי על הננו עוד לפני עשרים ימים אבל עדיין לא פרסמתי…
אה, ואני לא כותבת שום דבר שקשור למראות. בחודש הזה חשבתי יותר על מראות משחשבתי עליהן אולי שנה לפני זה!
אבל החדר המסודר שלי וכל הדברים שזרקתי מודים על התרגיל של הבית כמראה!
היה מאוד מאוד מעניין מכמה בחינות. העיקרית שבהן- מצאתי את עצמי כותבת ממש מציאות קיימת, שזה דבר שלא הייתי עושה סתם כך (בספר הקודם כבר בהתחלה המחשבות שלי היו מופנות החוצה, ועיקר ה"לשבור את הראש" היה על איך לשנות מהמציאות). והיה מקסים להתבונן על ההווי הזה ולא רק לחוות אותו. אני עדיין לא יודעת מה בדיוק אני עושה עם זה אבל די ברור שלא אשאיר את חומר הגלם הזה בדד. נראה… תודה רבה על ההזדמנות הנפלאה! וניפגש מחר!!
אני מרגישה שככל שאני כותבת, כך אני משתפרת. אני לא מחכה לזמן מיוחד לכתוב, אני כותבת בחלונות זמן שיש לי. אם אין חלונות זמן, אני מייצרת זמן לכתיבה, כי זה מספיק חשוב לי. הכתיבה היומיומית מאפשרת לכתוב בכל מצב רוח, בכל הרגשה פיזית ונפשית. הכתיבה היומיומית מלמדת, שכתיבה כמו נשימה, זו פעילות טבעית. לא חייבים כל יום לכתוב המון מילים, לא חייבים כל יום לכתוב שיר או פרק שלם ברומן..בדיוק כמו שאין יום אחד דומה למשנהו, כך הכתיבה משתנה מיום ליום. וזה נפלא! אני אוהבת לכתוב ואני אוהבת את עצמי כותבת.