לפני מיליון שנה, כשהייתי בבית הספר היסודי בערך, היו ביישוב שלי משהו כמו חמישים משפחות, רובן סטנדרטיות למדי (ככל שאפשר לסווג אנשים, אבל רגע, תיכף תבינו) ואיש אחד שלא היה סטנדרטי לפי שום מדד שהוא. הוא היה מבוגר, אבל הרבה פעמים הסתובב איתנו, הילדים. הוא לא היה איש מפחיד או מאיים, הוא לא הציע ממתקים ולא עשה דברים מטרידים מהסוג שכולנו מאוד רגישים אליו היום, שום דבר כזה. אבל הוא חי לבד, הוא כל הזמן החליף עבודות, הייתה לו המון סבלנות לדבר איתנו, כאילו אין לו שום דבר יותר חשוב כזה של מבוגרים לעשות, היה לו שיער ארוך, אנשים אמרו שיש לו בית כנסת פרטי עם ספרי תורה ממש בבית שלו, ואם כבר מדברים על הבית שלו – הוא היה מוסתר בצמחייה עבותה ואף אדם מלבדו לא נכנס אליו, ושלא בפניו קראנו לו 'הנזיר'.

האיש הזה נעלם מזמן. נדמה לי שהפעם האחרונה שבה שמענו שמישהו ראה אותו הייתה בתקופת הגירוש מגוש קטיף. נדמה לי שמישהו הבחין בו על החוף בשירת הים. ויום אחד, כשהחליטו ביישוב שחייבים לעשות סדר במה שקשור לבית שלו – שכבר שנים אף אחד לא גר בו, לא הצליחו למצוא אותו. ידעו שהיו לו שני אחים, ונדמה לי שגם הצליחו לאתר אותם, אבל הם אמרו שאין להם קשר איתו, הם לא מעוניינים בקשר איתו, והם לא מעוניינים בשום קשר לבית. לבסוף פרצו אל הבית, אישרו את כל השמועות שהסתובבו קודם לכן(!) הרסו אותו, ובנו שם בית חדש.

נזכרתי בו היום כשקראתי את פרשיית הנזיר, בפרשת נשא.

התורה מסדירה את העניין הזה של הנזירות. אם מישהי או מישהו מחליטים להיות נזירים, כך אומרת התורה, הם צריכים להתנזר מיין ומענבים בכלל, אסור להם להסתפר, אסור להם להיטמא טומאת מת, גם אם מדובר באנשים שקרובים להם, ובסוף ימי הנזירות שלהם הם צריכים להקריב קורבנות מסוימים.

יש המון דברים ממש מעניינים בכל הסיפור הזה. מעניין למשל לחשוב על קווי דמיון בין נזירים יהודים לבין נזירים נוצרים, נזירים בודהיסטים ושאר נזירים. מעניין להשוות בין הסיפור כאן לבין הסיפור של שמשון – שלמרבה הנוחות נמצא בדיוק בהפטרה של פרשת נשא. מעניין להסתכל על העניין כשלעצמו, גם בלי להשוות לשום דבר – למה נזיר צריך להביא קורבן בסוף, למשל? והדבר שהכי מעניין אותי הוא דווקא אחת המילים הראשונות בפרשייה הזאת: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (במדבר ו, ב).

יפליא.

ניסיתי למצוא בין הפרשנים מישהו שיפרש את המילה הזאת בצורה שתניח את דעתי, ולא כל כך מצאתי. אולי מה שאני מבינה כל כך ברור שלא נדרש כאן פירוש כלל. ומה שאני מבינה הוא שהרצון להיות נזיר או נזירה (ובעצם הייתי צריכה לכתוב נזירה או נזיר, כי הנה לפחות מקום אחד בתורה שבו יש דין אחד לשניהם והאישה מופיעה קודם), הוא משהו מופלא. מופלא לא במובן של מדהים ונהדר, אלא במובן של משהו לא ברור. התורה לא מנחה אף אחד להיות נזיר (או נזירה). להפך, העובדה שצריך להביא קורבן בסוף – מעידה אולי על כך שזה לא בדיוק הדבר הכי רצוי בעולם. שיש בזה לא מעט בעיות. רק שאם כבר אנשים מפעילים כאן שיקול דעת (גם אם מפליא – מוזר ולא ברור) – התורה בכל זאת מספקת כמה הנחיות, כדי לשמור על כל העניין הזה בשליטה.

**

מכירים את זה מהחיים או מהדמויות שלכם?

מין גחמה או תחושת שליחות פנימית שלא מרפה, שבניגוד לכל היגיון שהוא שולחת אנשים או דמויות לעשות כל מיני דברים שהם לא בדיוק סטנדרטיים, ולא הכי מקובלים בחברה? אולי גם דברים שהחברה ממש מתנגדת אליהם?

ואולי עשיתי לכם חשק לכתוב איזו דמות כזאת? אם כן – לכו עם זה! גחמת כתיבה היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכותב, לא צריך להקריב קורבן בסוף, ואף אחד חוץ מכם לא צריך לדעת 😉

בהצלחה!

Image by Jill Wellington from Pixabay