זהו פוסט אורח, או נכון יותר – אורחת, נוסף. ניקוד הוא דבר חשוב, אבל אני לא יודעת עליו יותר מדי. לכן ביקשתי מהמומחית – אפרת אקשטיין – לכתוב את המאמר הזה.

מהו ניקוד ולמה זה חשוב?

תלמיד בכיתה א' לומד לקרוא מילים מנוקדות. תפקידו של הניקוד בשלב ראשית הקריאה ברור: הוא מכוון את הקוראים הצעירים לקריאה מדויקת וללא ניחושים. הילד קורא אות אחר אות, ובעזרת הניקוד הוא יודע איך לקרוא את האות שלפניו.

לאחר שהילד כבר יודע לקרוא, מסירים בשבילו את הסימנים הללו. הסיבה היא שאחרי תרגול וקריאה רבה אנחנו כבר לא קוראים אות באות, אלא מזהים את המילים בשלמותן. יותר מזה, כשהילד בקיא בקריאה וקורא היטב, הוא יודע לזהות גם את ההקשרים – את המילים בתוך המשפט, וכך הוא יודע אם המילה שלפניו היא מָטָר או מֶטֶר, שִׁגְרָה או שֶׁגָּרָה; על פי ההקשר.

למעשה בהתפתחות הכתיבה בעברית התהליך היה הפוך. ראשית היו עשויות המילים מאותיות ללא ניקוד, כפי שאנו מוצאים למשל בספרי התורה שבבית הכנסת, הכתובים בדיו על קלף. אין בהם ניקוד כלל. בתקופה מאוחרת יצרו את הניקוד, והמציאו את הסימנים המצטרפים לאותיות, שתפקידם הוא להביע איך אמורים לקרוא כל אות וכל מילה.

טקסטים מנוקדים, או: איפה יש ניקוד?

לא רק ילדים נעזרים בניקוד, אכן יש ניקוד גם בטקסטים מקודשים – בתפילות שבסידור ובספרי התנ"ך, וכן במשניות ובכמה כתבי קודש נוספים – כדי שלא לטעות בהגיית המילים ובכוונתן. אך גם בספרי שירה ובשירים בכלל הרבה פעמים יש ניקוד. האם גם מטרתו היא שיידעו כיצד לקרוא את המילים במדויק?

גם אם אפשר להצליח בנקל לקרוא שיר ללא ניקוד, הניקוד בעצם קיומו מביע את כוונת המשורר: שלכל מילה ומילה ולכל תג ותו יש משמעות בשיר. כיום אפשר למצוא פה ושם גם ספרי פרוזה לירית מנוקדים, והניקוד מכוון את הקוראים למשמעויות המדויקות של הכותבים, ובעיקר מעביר להם את המסר – שהמילים נבחרו במדויק בטקסט שהם קוראים, ושיש לשים לב לנוכחותן ולמשמעותן.

הניקוד איננו קישוט של האותיות, גם אם צורנית הוא באמת מייפה אותן. היופי שבניקוד הוא הכוונה והמשמעות שהוא מביע מתוך המילים. כאשר כותב רוצה להעניק לקורא את חוויית הקריאה בטקסט מנוקד והוא אינו יודע לנקד, עליו לפנות לאיש מקצוע שינקד בשבילו. המנקד ישאל שאלות מכוונות כדי להבין בדיוק למה התכוון הכותב, וכך יעניק לטקסט את הניקוד הקולע ביותר למה שהכותב רצה להביע. לנקד בדיוק את מה שאליו התכוון המשורר.

ניקוד לכול

תלמיד בכיתה א' יודע לקרוא עם ניקוד, אך הוא איננו יודע לנקד. בספרים הוא תמיד יראה שכתוב, למשל, "אַבָּא אָכַל לֶחֶם", אבל כשיכתוב זאת בעצמו כל האפשרויות יעמדו לפניו – "אָבַּא אַכַל לֵחֶם", או אולי "אַבַּא אַכָל לֶחֵם". תלמיד בכיתה א' למד רק את קריאת הניקוד, רק מצד התפקיד שיש לניקוד בהוראות ההגייה. הוא משתמש בניקוד רק כדי לדעת איך קוראים את המילים – אם "אכל" הוא "אָכַל" או "אֹכֶל", אם "לחם" הוא "לָחַם" או "לֶחֶם" – ולכן מבחינתו אין הבדל בין קמץ לפתח או בין צירה לסגול. אך מתוך שהוא אינו יודע לנקד בעצמו, הניקוד אינו משמש אותו בתפקידו השני והמשמעותי, לרדת לעומקן של מילים בעברית.

כותב שרוצה להעביר באמצעות הניקוד את עומקן של המילים שכתב עושה זאת לרוב באמצעות משא ומתן עם המנקד. כשהמנקד מצליח להבין את כוונתו המדויקת הוא מנקד זאת בשבילו. אילו הכותב היה יודע לנקד בעצמו, כל תהליך הכתיבה עצמו היה מלווה בדיוק המרבי של המילים, הצורות והמשמעויות של השיר או הסיפור שלו.

ידיעת ההבדל בין קמץ לפתח ובין שורוק לקובוץ היא לא רק ידע טכני. הניקוד הוא ידע מעמיק שיורד לשורשן של מילים ולדקדוקן. כותבים רבים שהגיעו לשלב הניקוד של כתביהם גילו פתאום שיש כמה דרכים להבין את המילים שלהם, ושעל ידי הניקוד אפשר לצבוע אותם בגוני משמעות חדשים. ידיעת הניקוד מלכתחילה נותנת עושר והבנה בעברית ומתוך כך שימוש עמוק יותר בה. בתהליך ניקוד שירה גילו הכותבים שאפשר להעניק לשיר שלהם נופך מקראי, ליצור צמדי מילים באמצעות הניקוד ואפילו לבחור במשחקי מילים מה הצורה שתהיה בולטת ומה הצורה שתהיה מוסתרת ורק משתמעת. כותבי פזמונים גילו שהחריזה שלהם לא מתאימה, כי הניקוד חשף אם המילה שבחרו היא מלעיל או מלרע, בסגול או בקמץ, לפעמים בניגוד למה שחשבו מלכתחילה ולמה שאנו רגילים לומר.

ניקוד פה ושם

בספרים שבהם אין צורך בניקוד מופיע הכתיב חסר הניקוד, ובשמו הידוע יותר – הכתיב המלא. הכתיב המלא למעשה מלא באותיות הניקוד העבריות אהו"י. במקום שבו אמור להיות חיריק חסר מופיע חיריק מלא, ובמקום של חולם חסר מופיע חולם מלא. אותיות אהו"י מסייעות לקריאה במקום הניקוד בספרים כאלה, אך לפעמים אותיות אהו"י לא מספיקות. הן לא נותנות לנו להבדיל בין כל סימני הניקוד. למשל, הן לא תעזורנה לנו לדעת אם המילה "שבה" היא "שָׁבָה" או "שֶׁבָּהּ", שתיהן נכתבות בכתיב חסר הניקוד באותה דרך. במקרים שבהם ההקשר אינו מספיק כדי להבין בקריאה ראשונה וזורמת מילה שיש כמה דרכים לקרוא אותה, כותבים רבים בוחרים להשתמש בניקוד חלקי. הם מנקדים אות או שתיים מן המילה, וזהו ניקוד עזר לקריאה.

ניקוד עזר כזה חייב להיות מדויק. אי אפשר לבחור באקראי אם לנקד קמץ או פתח להבעת תנועת a, ואי אפשר להחליט אם תנועת e תנוקד בצירה או בסגול רק על פי האינטואיציה. הידע בניקוד איננו סוד, ובשל כך אין שום צורך להתעלם ממנו. ספר שלם שכתוב נפלא אך מופיע בו ניקוד עזר שגוי – יש בו טעם לפגם. אם הידע בניקוד קיים ונגיש לכול, אזי גם מילים בניקוד חלקי ומזדמן זכאיות להיצמד לדקדוק הנכון שלהן ולצורה האמיתית שלהן בעברית.

ניקוד חלקי או לא מלא אפשר למצוא פעמים רבות בספרי ילדים. לפעמים למען הקוראים הרכים מוותרים על קובוץ או על חולם חסר, וממלאים את הכתיב אף על פי שהוא מנוקד: "לִקְרֹא" הופכת ל"לִקְרוֹא", "סֻכָּר" הופך ל"סוּכָּר", ודגשים עשויים להיעלם: "מַתָנָה" במקום "מַתָּנָה", "גֶזֶר" במקום "גֶּזֶר". הדעות חלוקות בנוגע לניקוד כזה, אך חשוב לדעת כי גם ניקוד בשיטה כזו מצריך בראש ובראשונה את הידע האמיתי בניקוד. רק כותב שיודע איפה צריך חיריק חסר ואיפה צריך דגש, יכול להפעיל שיקול דעת ולבחור להשמיט אותם. הוא אף יכול להחליט החלטה מושכלת בנוגע לטקסט המנוקד, ולדעת להמליץ אם כדאי להיצמד בו לניקוד המלא דווקא, כדי שקריאת טקסט מנוקד תהיה לא רק למטרת נוחות הקריאה, אלא גם תעביר את המבנה הדקדוקי האמיתי של מילים, והקורא יראה ניקוד נכון ויוכל לחקות אותו כשילמד גם הוא לנקד.

כתיב מלא לחלוטין, שאין בו ניקוד עזר ואין בו ניקוד חלקי או ניקוד בכלל, נובע גם הוא מידיעת הניקוד. כדי לדעת אם כדאי לכתוב "חוכמה" או "חכמה", "קיבל" או "קבל", "בוקר" או "בקר", יש לדעת את כללי הכתיב המלא. כתיב מלא אחיד נשען על המלצות האקדמיה ללשון העברית, וכבכל הנחיות לכתיב מלא הן נשענות על טקסט מנוקד! מי שיודע אם יש במילה חולם חסר או מלא ומאיזו סיבה, יודע אם מומלץ להוסיף ו' לחולם כשהטקסט לא מנוקד; מי שיודע איזה חיריק יש במילה מנוקדת ומה משמעותו, יודע אם בכתיב חסר הניקוד עליו להוסיף י' במקום החיריק.

ניקוד לאוהבי המילה

כותבים אוהבים לקרוא. כותבים אוהבים מילים. מילים אוהבות ניקוד.

הניקוד מבטא את עומק המילים בעברית. כותב שרוצה לכתוב היטב, עליו לקרוא עוד ועוד. מתוך עושר הקריאה והשפה הוא יוכל להשפיע החוצה וליצור את כתביו. קריאת טקסט מנוקד מוסיפה נופך מהותי לקריאה ומעשירה עוד יותר את הכותב. ידיעת הניקוד עושה זאת על אחת כמה וכמה.

מה עושים עכשיו?

כתבתם שיר או סיפור ואתם רוצים שאפרת תנקד לכם אותו? לחצו כאן כדי למצוא את הפרטים שלה.

רוצים לנקד את השירים והסיפורים שלכם בעצמכם? חשוב שתדעו לעשות את זה נכון. (ניקוד לא נכון זה דבר עצוב. מאוד.) אפרת אקשטיין, כותבת המאמר הזה, היא גם היוצרת של קורס ללימוד עצמי של ניקוד. בלחיצה כאן תוכלו להגיע לקורס.