האם באמת מחשבות יוצרות מציאות?

לכתוב על כתיבה זה בדרך כלל רעיון רע. זה רעיון רע מפני שחייהם של כותבים הם לרוב לא מעניינים במיוחד. אנחנו אולי מרגישים כל יום כאילו אנחנו יוצאים להרפתקה מרגשת, ולפעמים אנחנו ממש יכולים לשכנע את עצמנו שאנחנו נמצאים בלבו של יער גשם, או מדבר אין סופי, או לכודים בסצנה של שוד או רצח, או מצויים במרדף אחר פושע כזה או אחר; וזה נפלא שאנחנו יכולים לדמיין דברים כאלו. זו ממש מתנה.

אבל המתבונן מן החוץ לא יראה דבר מכל אלה. מה הוא כן יראה? הוא יראה אותנו יושבים מול המחשב (מכונות כתיבה וכתיבה ביד הם אולי מאוד רומנטיים, אבל לא מאוד נפוצים), כפופים באופן שמסכן את שלומו של הגב שלנו, או מבטא את הנזק שכבר גרמנו לו, לעיתים כותבים בשצף קצף – אם התמזל מזלנו, ולעיתים מכרסמים עיפרון, או את הציפורניים שלנו, או גולשים למחוזות מיותרים כפייסבוק או ynet, או בשלל אתרים אחרים.

אלה, חבריי הכותבים, הרגעים הטובים ביותר שלנו. (אלה של הפייסבוק פחות, אלה של הכתיבה יותר). בשאר שעותינו – אנחנו ממש, אבל בדיוק, כמו כל אחד אחר. מבשלים, מנקים, מטפלים בילדים, ישנים ואוכלים. זהו.

לכן להעמיד במוקד הספר שלנו איש כותב – זו טעות.

אבל אחת לכמה זמן מישהו בכל זאת עושה את זה, ולפעמים זה אפילו מצליח. זה מצליח יותר כשמדובר בסופר מנוסה ומצוין.

את כל זה אני כותבת כדי (להזהיר אתכם בראש ובראשונה, אבל גם כדי) לספר שזה עתה סיימתי את הספר "ליל האוב" של פול אוסטר. זה לא ספר חדש. הספר יצא לאור בשנת 2003, ובעברית הוא קיים כבר מאז 2005. אני לא מחדשת כאן משהו…

אבל מדובר בספר שבמרכזו סופר, והוא מרתק. הסופר המדובר סוג של "שב מן המתים" – הוא מחלים ממחלה, וחוזר לכתוב. בספר נפרש הן סיפורו האישי והן הסיפור שהוא כותב. שניהם מרתקים, והם גם מצטלבים.

הספר הזה מטפל בכל כך הרבה התמודדויות שיש לנו ככותבים. הוא מדבר על בניית סיפור, הוא מדבר על הקשיים הכרוכים בכתיבה, הוא מדבר על כתיבה תמורת כסף, על האינטגריטי שלנו, והוא מדבר גם על העניין הזה של החיים והכתיבה וההשפעות שיש להם זה על זה. האם אנחנו כותבים רק את העבר או גם את העתיד? והאם כשאנחנו כותבים את העתיד אנחנו חוזים אותו או יוצרים אותו? (בניו-אייג'ית קוראים לזה "מחשבות יוצרות מציאות". בתורנית – "עולם נברא במילה".)

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב ספר על גרושה+ילדה שעוברת לגור ביישוב קהילתי. בהמשך הסיפור היא הייתה אמורה להיות מעורבת בתאונה מזעזעת שבה ימות ילד של אחד מהאנשים המרכזיים והמוערכים ביישוב. זמן מה לאחר שהתחלתי לכתוב את הספר – פגשתי את הגרושה+ילדה הזאת. היא הגיעה למקום שבו עבדתי, ונעשינו חברות ממש ממש טובות. היא הייתה חברתי הקרובה ביותר בתקופה ההיא. הסיפור מת, כמובן. לא יכולתי להמשיך לכתוב אותו. לא יכולתי לעשות לה את זה.

"ליל האוב" פגש אותי במקום הזה. ובעוד כמה…

מומלץ מאוד!

האם מחשבות יוצרות מציאות גם אצלכם? שתפו!