זהו התרגיל הראשון של אתגר נובמבר-דצמבר 2018 שלנו!
במסגרת האתגר הזה, מלבד המשימה שכל אחד מכם לקח על עצמו, ננסה לחזק את ההיבטים הפיזיים של הסיפורים שלנו, החושיים, לדבר על הדברים שאנחנו מרגישים מתוך תקווה שהם יגרמו גם לקוראים שלנו להרגיש (כדי לחבר אותם לסיפורים שלנו), וננסה ללמוד עוד על הדמויות שלנו.
וההיבט הפיזי הראשון שנדבר עליו הוא חוש הראייה.
אנחנו רוצים שהקוראים שלנו יראו את הדמויות שלנו. גם כי אז יהיה להם אכפת מהן יותר, וגם כי במובן הפשוט ביותר, אם יהיו לדמויות שלנו מאפיינים מובהקים שאפשר לראות – זה עוד משהו שיאפשר לקוראים שלנו להתמצא בסיפור. אם הם יודעים שגדעון גורר רגל מאז מלחמת לבנון הראשונה, ושלום כל הזמן מושך באף – זה משהו שעוזר להבדיל בין גדעון ושלום בהמשך הסיפור.
כמו שאתם רואים – אנחנו אמנם מדברים על ראייה, ועל דברים שרואים אותם, אבל לא אפיינתי את גדעון ושלום לא בצבע עיניים, לא בצבע שיער וגם לא בגובה או משקל. דיברתי על דברים שבולטים לעין, אבל לפחות אחד מהם מחזיק בתוכו סיפור שלם, ואתם יודעים מה, אולי גם השני.
אז זה מה שאני מזמינה אתכם לעשות בתרגיל שלנו היום. חשבו על מאפיין אחד של הדמות שלכם, מאפיין פיזי ברור מאוד, וכתבו פסקה שבה הדמות שלכם נמצאת והמאפיין הזה נוכח.
בדיווח כאן למטה ספרו איך היה ומה למדתם על הדמות שלכם.
בהצלחה!
לגיבורת הסיפור שלי תספורת קצרה עם בלורית קטנה , הליכה נמרצת , חיוך נעים והבעה רגועה אך ממוקדת. יש לה תנועה אופיינית של הסטת הבלורית מהפנים.
אז ככה: לקחתי נובלה שכבר התחלתי ויש בה כמה דמויות. אני כבר ראיתי אותם בדמיוני מאז שהתחלתי לכתוב אותם, כך שהיה לי מושג איך הם נראים (וגם איך מריחים ואיך מתנהגים וכדומה). עכשיו ישבתי והתחלתי לאפיין את הנראות של שלוש דמויות וגם מחוות גופניות שלהן. ההבדל הוא שהגדרתי את זה בכתב ולא רק ראיתי את זה במוח תוך כדי כתיבת הסיפור. מה שזה עשה לי בעיקר זה סדר. ראיתי שאני מדייק יותר את האפיון של הדמות ומקרב אותה אל האופי שלה ואל הסיפור האישי שלה. בנוסף, ראיתי שבמקומות מסויימים בסיפור שכתבתי עד כה, הדמות מתוארת באופן סותר להגדרה שעשיתי. מה שאומר שהאפיון של הדמות לא היה מדוייק כשכתבתי את הסיפור. למשל מישהו שתיארתי אותו עם שיער מתולתל, אבל למעשה כשחשבתי עכשיו לעומק הוא צריך להיות עם שיער חלק. התרגיל הזה יעזור לי לדייק קצת. זה גם אומר שצריך לבדוק שלא יהיו סתירות במהלך התגלגלות העלילה. שווה לכתוב את האפיונים בצד כמין מקרא שחוזרים אליו מידי פעם. כמו כן, שווה באופן אקטיבי לעשות בדיקה אחרי שכותבים ולעבור על כל האפיונים בתוך הסיפור – לראות שהם לא סותרים את האפיון שכתוב במקרא (אלא אם כן רוצים שזה יהיה שונה בגלל תהליך שהדמות עוברת, למשל מחוות גוף שמשתנה – אבל גם אז הבדיקה יעילה כי היא מאששת את השינוי שרוצים שהדמות תעבור).
אני מניח שבשורה התחתונה – אפיון כזה באופן כתוב ושימוש נכון בו נותן יותר שליטה שלי בסיפור שאני כותב.
תודה על התרגיל ועל הדירבון לחשוב עליו ולנתח מה הוא נותן לי להרגיש.
נשמע מעולה!
תודה על השיתוף ותודה על הטיפים!
רחלי,
היה מרתק. גיליתי שלעיתים אני מאפיינת דמות בראיה מאוד סובייקטיבית. וכדאי לי לקחת קצת מרחק לפני שאני אכן משרטטת את קווי הדמות. אלא אם כן, אני רוצה לאפיין אותה בצורה הנוכחית. השונה מן המציאות.
נניח לכתוב, לקרוא בקול ולבדוק מה עושה עלי הקטע בעיניים זרות.
תודה, משאיר מקום למחשבה ועבודה.
במהלך החודש האחרון, יצרתי דמויות והחייתי אותן לראשונה על הכתב. מאחר והאתגר הוא אינטנסיבי אני לא חוזרת אחורה, רק ממשיכה קדימה.
בימים האחרונים ״נוצרו״ כמו מעצמן שתי דמויות שלא תכננתי את קיומן. דווקא לעצור היום ולפרט על המאפיינים הפיזיים שלהן והכוח שמייחד אותן, עזר לי לסדר תמונה ברורה יותר לעצמי, לגבי הקאסט שלי. מעניין שלפני כשבוע וחצי עשיתי משהו דומה עם הדמויות האחרות. תודה על התרגיל ושיהיה יום גשם גם של מילים לכולם/ן-:)
אני העמקתי דוקא דמות משנית, שנמצאת בתפאורה של הספר, אבל זה לימד אותי על מה שקורה לדמות הראשית במפגש ביניהם
אם אני כרגע כותבת שירה. יש רעיון איך לעשות את התרגיל הזה?
או לחזור לספר שנזנח ולעשות עליו את התרגיל
הכי כיף כשהעבודה והתרגילים מתמזגים, אבל זה ממש לא חובה.
התרגילים לא חייבים להיות על התוכן של האתגר שלך.
כתבי שירה לטובת המשימה שלקחת על עצמך, ועשי את התרגילים על סיפור אחר, או סתם כקטעים נפרדים, כתרגולים.
יאאא.. איזה כיף זה היה, כשהתחלתי את האתגר הגדרתי זמן כתיבה ולא רציתי להגדיר שהוא מחובר בהכרח לדמות או לסיפור שהתחלתי שיש בו כרגע יותר לא ידוע מידוע… והנה כשרק שמתי כוונה ביחס להנחיה שלך, האיפיון הפיזי נשלח ישירות אל הדמות שלי והתגלתה לי פיסת אינפורמציה חדשה בסיפור שלה שמתחברת למה שאני כבר יודעת עליה. יצאה פיסקה קצרה אך היא מספרת לי המון. תודה
מלכתחילה בעיקר בגיבורה הראשית שלי, העיניים שלה הם המאפיין הכי חשוב. אז בביטחון ישבתי לבצע את המטלה ולכתוב על העיניים… אבל אז נזכרתי שאני כותבת בגוף ראשון, אז כל עוד היא לא עומדת מול המראה ומתפעלת מעצמה (דבר שממש לא יכול לאפיין אותה!) אני בבעיה. אז כתבתי דיאלוג בינה לבין עוד דמות על ההבעה של העיניים השחורות ומה הן מסמלות. היה מרגש!
גיליתי שבניגוד לתרגילים באתגר הקודם (תוהה אם להשוות כל הזמן זה בריא או שזה כמו ילדים- אסור בתכלית. בינתיים זה ככה…) שאז הסיפור היה הרבה יותר יציב בראש ועניתי עליהם מיד ובקלות, הפעם הסיפור עדיין מאוד מעורפל ודווקא בשל כך התרגילים חשובים ויקרים מאוד, כי הם מלמדים אותי עליו. ישבתי רבות על המדוכה בתרגיל הזה, גם כי ענייני אפיון חיצוני הם לא הצד החזק שלי, ומה שהעליתי בחכתי הוא שהדבר הבולט חייב להיות קשור לאיזור הפנים, אולי לעיניים או למבט. וגם שיתכן שתהיה לדמות מגבלה פיזית כלשהי. עדיין לא בטוחה.
תגיל עוצמתי,
תודה רבה!
מרגישה שאני מכירה את הדמויות תוך כדי כתיבה, אני לא מציאה את הדמויות, הן רק נכתבות דרכי… והתרגיל הזה ממש המחיש לי את זה
בלי לחשוב היה לי ברור מה המאפיין והבנתי שאני חושבת על הגיבורה מהספר עליו אני עובדת.
גם בטקסטים שאני כותבת באתגר שלי ,אני מזהה אותה בדמויות הראשיות.
המעניין הוא שבסיפור עצמו שאני כותבת לא הצלחתי עדיין לכתוב על בן זוגה,
ופה בתרגיל התיאור שלה הוא דרך ההתבוננות שלו עליה. ואפילו יש לו שם.
התרגיל גרם לי לחשוב המון על איך הדמויות שלי מתנהגות. היה לי קשה למצוא מאפיין, כולם נדחו על הסף. בסוף בחרתי אחד ושילבתי אותו בטקסט שמימילא עבדתי עליו. התרגיל דווקא חידד לי שהמאפיין שבחרתי דווקא לא מתאים לדמות. ושלח אותי למחשבות חדשות על הדמות המרכזית ומה כן יתאים לה בהמשך 🙂
נהדר, התרגיל התניע את הסיפורון/תרגילון שהתחלתי לכתוב אתמול!
הענקתי לדמות האישה הצעירה שכנראה תתפוס את תפקיד הדמות הראשית בסיפור, מחווה קטנטונת – ליקוק זעיר ולא מודע של השפה העליונה, תוך כדי שהיא שותה. ומשם הסיפור פתאום התחיל להכתב. בכלל לא התכוונתי. הוא מושך לכיוון של סיפור אהבה וזה בכלל לא מה שהתכוונתי. האמת, זו פעם ראשונה שאני חווה את הדבר הזה ששמעתי פעמים רבות מסופרים וכותבים – שהסיפור מתחיל לתפוס פיקוד ולכתוב את עצמו. זו חוויה מדהימה. אני מודה לך רחלי על התרגיל ועל האתגר. לילה טוב.
האתגר הזמין אותי להשוות בין המראה של דמות בהווה לעומת דמותה בעבר . מה שהביא ליצירת מפגש בו חברה מהעבר לא מזהה אותה. הרעיון לשלב תנועת גוף או מראה ייחודי מאפיין חשוב. עדיין לא הצלחתי לדייק אותו. תודה על הטיפ החשוב
מאחר ואני כותבת בעיקר שירה,
התרגיל מאוד אתגר אותי, ואני שמחה שעמדתי בו 🙂
שכן, כתבתי שיר שמתאר ילדה מעיניו של ילד בן גילה..
השיר כל כך ארוך, מעין סיפור קצר
שבסופו יש מוסר השכל..
אשתף במשפט בהקשר לחוש הראייה:
"ילדה עם צמה אדומה
עיניים כחולות כים,
אך, לא מצבע,
מעיוורון.."
סליחה בטעות נשלח שוב
ולא מצאתי דרך למחוק את התגובה
מאחר ואני כותבת בעיקר שירה,
התרגיל מאוד אתגר אותי, ואני שמחה שעמדתי בו 🙂
שכן, כתבתי שיר שמתאר ילדה מעיניו של ילד בן גילה..
השיר כל כך ארוך, מעין סיפור קצר
שבסופו יש מוסר השכל..
אשתף במשפט בהקשר לחוש הראייה:
"ילדה עם צמה אדומה
עיניים כחולות כים,
אך, לא מצבע,
מעיוורון.."
אחרי שאני מאפיינת דמויות (כותבת לפחות עשרה עמודים לפחות על כל דמות) אני מחפשת תמונה ברשת, או באיזה עיתון, שתתאים לי לדמויות שאני כותבת. המראה החיצוני חשוב לי מאוד, וכן סגנון הלבווש, כדי שיהיה אחיד לאורך כל הדמות. בחדר העבודה מעל השולחן, תמונות של הדמויות האלו תלויות, וזה מקל עלי להשאר צמודה לאותו אפיון של אותה דמות במהלך כל הספר. גם בתרגיל הזה נעזרתי בתמונות. תודה
טוב אז הגעתי למסקנה שהתחלת הסיפור שכתבתי פעם ממש תוקעת אותי. לא באלי לחזור לדמויות ההן כרגע. הן לא מקדמות אותי ואני לא רוצה לעשות עליהן את התרגיל. בסופו של דבר פשוט כתבתי קטע עם אפיון בולט לדמות. זה דווקא מעניין להתחיל לכתוב ככה ודרך האפיון לתת שם לדמות, לקלוט את המראה שלה, הגיל שלה, האופי שלה. כמו להתחיל להציג דמות בתאטרון עם איבר מוביל- זה זורק אותך למשהו מפתיע. אז תודה:)
הכניס לי מחשבות על לשחרר את הסיפור הישן ואולי להתחיל אחד חדש…
באתגר השנה אני עסוקה בשירה מדי יום, אז תודה על זה, מאתגר להכניס אפיון דמות/נושא לחוש הראיה. לגבי פרוזה שמתי לב שנתתי את האפיונים האלה לכל דמויות המשנה שלי, ודווקא לא לדמות הראשית. בשני הספרים. מעניין. תודה על זה.
מחזה מוזר, איש עם שיער לבן, שני ילדים צעירים וחמור לבן צועדים בשדה…
הדמות שלי היא בחור צעיר, חיוכו מתריס והוא מסתובב בדהב בסיני כשגיטרה תלוייה עליו ולגופו רק שרוואל לבן , המבליט את פלג גופו העליון השרירי והשחום. הוא צולע צליעה קלה בעקבות תאונה שעבר בגיל 9 שבה נקטעה רגלו. אז גם קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. .
למנחם, אב שכול, (אחד מגיבורי סיפור ארוך שכתבתי, פיתחתי עכשיו בגלל התרגיל) כרס המתנפחת מעל לחגורת מכנסיו וחולצתו נשמטת החוצה מקו החגורה.
יש רק דבר אחד שמנחם אוהב יותר מאשר לנשנש עם האצבעות, והוא: לנשנש עם האצבעות ולהתווכח תוך כדי לעיסה. ידיו שלוחות לכל צלחת או מגש, בשיטת החיסול הממוקד. הוא לא קופץ מצלחת לצלחת אחרת ולא מדלג ממגש למגש עמית כל עוד יש בראשון דבר מה להכניס לפה. קודם יסיים מנחם את תכולת האחת, עד תומה, ואז יתפנה לטפל בכלי הבא הניצב לפניו.
ברוריה אשתו הלועסת את מנותיה בלעיסות דגיות חרישיות, מתאפקת מלהעיר לו על הרגלי האכילה שלו שמפקיעים אותו משלוותה. מנחם מעריך את התאפקותה, על כן, כשהם לבדם, אוכלים או סועדים, משתדל מנחם לא לנשנש, לא לחסל ממוקדות, לא להנגיש את המאכלים בעזרת האצבעות החשופות וחפות מכלי אכילה, לא לדבר תוך כדי לעיסה.
ברוריה מסיימת לפניו את הארוחה, תמיד לפניו. הוא מחכה בסבלנות עד שהיא יוצאת את המטבח, ומסתער על שאריות הקרב.
***
מה זה הוסיף לדמות? הצגת מנחם כאדם שאינו שומר על בריאותו, מתוך גישה של החיים בין כה וכה מאכזבים (בגלל השכול) אז חבל להשקיע במלחמת הבריאות היומיומית. מצד שני, הצגתו כאיש המתחשב באשתו בהתחשבות מתמשכת שגם היא (כמו מלחמת הבריאות) יומיומית ובלתי נגמרת.
בספר שלי היילי בת ה15 היא נערה שמנמנה, כי כמה כבר לשמוע על גיבורות רזות כמו מקל ונמוכות, יש עוד סוגי אנשים בעולם
בקטע לקראת סוף הספר הגיבורה נמצאת במתח בגלל אירועים אחרונים ומחליטה בניגוד להרגלה לפרוק את המתח בחדר כושר בכבידה נמוכה (היא בתחנת חלל). זה הקטע: She got up and went looking for her seldom used exercise clothes. Maybe something good would come out of this, her mother was always bugging her about getting more exercise. Not surprisingly she found them close to the bottom of the pile in her closet. The auto fold stamp was from months ago. She shrugged into them. The friction resistant fabric was pleasant to the touch and the stretch material adjusted itself to her form, too close for comfort. Tugging on the area around her stomach she tried to loosen it up a bit. She didn't bother looking in the mirror, she knew it looked bad, hugging her butt and emphasizing every fold of fat, but right now she just didn't give a Damm. At least she could thank god for black. She wished they would invent fitness clothes that made you invisible, or at least slimmer. Sighing she pulled her sneakers out of the airing compartment. Sometimes she dreamt about running. In her dreams she could run for hours, without her weight or shortness of breath dragging her to a stop.
הגיבור המשנה שלי חי בשוליים של החברה לפחות בשלב זה של הסיפור , מעט קלישאתי אבל מתאר במעט חיצוניות המתלבשת בתוך הפנימי, קטע קצר להמחשה
" מסעוד היה מהלך ברחוב, עיניו כבושות בקרקע, מחשבותיו נודדות, איבריו מדולדלים, גופו הרזה מתנודד אילך ואילך לעבר הסמטה הפונה ביתו, עיניו שקועות בחוריהן, ידיו תחובים בכיסי חליפתו המהוהה. מתי כבר יגיע הביתה ויסיר מעליו את זוהמת השוק וצחנת הימים הממושכים ללא תכלית. "
אני כותבת קצר ממוקד וחותך
נאלצתי לעמוד בתוך דמות ולחוש דרך עיניה
את מה שעבר בגופה
העביר בי תחושות של חמלה וזעם בעירבוביה
התרגיל הזה אתגר אותי כי פתאום הבהתי שאפיינתי פיזית את רוב הדמויות, חוץ מהדמויות הראשיות. אז התחלתי להוסיף להן שיער ועיניים ואפילו גומה 🙂