בשבת הקרובה, כשנקרא את פרשת שמיני, נשמע, לא בפעם הראשונה, על המשכן. קל לשכוח, כי זה עתה עברנו את פסח ובפסח עברנו לדברים אחרים לגמרי; אבל גם קל להיזכר, וזו הפרשה החמישית שבה אנחנו מתעסקים במשכן ובעבודת המשכן.

בשתי הפרשות האחרונות של ספר שמות – בנינו את המשכן, ובשתי הפרשות הקודמות – ויקרא וצו – למדנו על עבודת המשכן, מצד בני ישראל ומצד הכהנים, והנה מגיעה כאן בפרשתנו חנוכת המשכן, ובכל זאת יש לנו הרגשה של עוד מאותו הדבר. עוד ועוד משכן, עוד ועוד קורבנות (עוד ועוד תהיות האם כשבית המקדש ייבנה שוב עדיין יהיו בו קורבנות, כי נדמה שזה כל כך שייך לימים שהיו אז, כל כך לא שייך לימינו אנו…), ובתוך כל הדבר הזה, בכל זאת תופסת את תשומת הלב שלנו תפנית מפתיעה ומזעזעת, שמכריחה אותנו לשים לב למה שאנחנו קוראים, ומחדדת את הקשב שלנו: נדב ואביהו, שניים מבני אהרון הכהן, מקריבים אש זרה – קורבן שאלוהים לא ציווה להקריב, ואש יורדת מהשמיים ומכלה אותם.

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'." (ויקרא י, א-ב)

וכאילו הסיפור הזה לא נורא מספיק כפי שהוא – לאהרון ולבניו הנותרים אסור להתאבל.

יש כאן סיפור של חנוכת המשכן, של שמחה גדולה, של מטרה שכל העם התגייס אליה, והנה היא הסתיימה וכולם חוגגים, ובתוך האקסטזה הזאת, האופוריה הזאת – אסון נורא כל כך. אי אפשר להישאר אדישים לזה!

אל מול הדבר הזה, אני מרגישה שכל מילה נוספת מיותרת. לא לעניין, לוקה בחוסר טקט.

מן הראוי היה ככל הנראה שגם אני אדום בנקודה הזו ממש. בדיוק כמו אהרון בפסוק ג באותו הפרק.

אבל זה בלוג על כתיבה, ואם אעצור עכשיו – אני אמעל במטרה שלשמה התכנסנו.

**

מה שיש לנו כאן זו תפנית בעלילה. "טוויסט" בלעז.

תפנית בעלילה היא הדבר הזה שמגיע פתאום משום מקום, תופס אתכם בהפתעה, ומעלה את רמת הערנות שלכם. זה בדיוק מה שאתם רוצים שיקרה לקוראים של הסיפור שלכם, ולכן אתם חייבים לדעת לשלב את זה גם בספרים שלכם.

ועם זאת, אזהרה: זה רק נראה כאילו התפנית הזאת הגיעה משום מקום. אל תעזו להכניס לעלילה שלכם תפניות משום מקום. אם אין חדי קרן בעולם הסיפורי שלכם – הם לא יצוצו פתאום. אם זה עולם של רובוטים, לקוסמים אין מקום בו.

שימו לב לתפנית שלנו:

אף אחד מאיתנו (טוב, חוץ ממי שכבר שמע את הפרשה כמה פעמים קודם לכן) לא ציפה שבחנוכת המשכן ימותו שני בנים של אהרון הכהן הגדול.

אבל זה לא הגיע משום מקום. זה הגיע אחרי אזהרות והבהרות:

בני ישראל כבר יודעים שעבודת המשכן נעשית אך ורק לפי דברי ה', ואסור לזוז מהם ימין ושמאל.

כבר הובהר שהכהנים הם לא מעמד נישא מעם, אלא משרתי העם. גם הם לא יכולים לעשות כרצונם. יש להם הוראות הפעלה מאוד מאוד ברורות.

והגורם השלישי הלא מפתיע – אנשים שמקבלים תפקיד של משרתי העם מתבלבלים לפעמים וחושבים שהם נישאים מעם. חושבים שהם יכולים להחליט לבד. חושבים שיסלחו להם, כי הם מיוחסים וכל מיני כאלה. אז זה לא לגמרי מפתיע שהם בודקים את המערכת.

**

לסיום: תכננו עוד היום הפתעה אחת לקוראים שלכם, ואז חשבו על שלושה רמזים שיכינו את הקורא אליה, ובה בעת לא יחשפו בפניו את התפנית העלילתית שבוא תבוא בדיוק ברגע שבו הוא הכי לא יצפה לה.

שבת שלום!

 

 Image by WikimediaImages from Pixabay