זהו התרגיל השביעי של אתגר נובמבר-דצמבר 2018 שלנו!
אם עדיין לא עשיתם את תרגילים 1, 2, 3, 4, 5 או 6 – לא מאוחר מדי! לחצו כאן כדי להגיע אליהם: תרגיל 1, תרגיל 2, תרגיל 3, תרגיל 4, תרגיל 5, תרגיל 6.
אני חושבת שעדיין לא סיפרתי לכם על הכפית.
לא רבות הכפיות שזוכות לתואר כזה, "הכפית" ב-ה הידיעה. לנו יש כפית כזאת.
אפילו כתבתי עליה שיר? פעם. ("שיר?" זה השם שלי לקטעים קצרים שאני כותבת ואפילו מוסיפה להם ניקוד, אבל לא בטוחה שהם עונים על ההגדרה של שיר, כי אני לא באמת מבינה שירה.)
רוצים לקרוא?
טוב נו. הנה זה בא:
הכפית שלעולם לא אוכל בה
כְּשֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי חָזַר מֵהַמִּלְחָמָה לְבֵית סָבוֹ בְּוִילְחוֹבִיץ
הוּא מָצָא אוֹתָהּ.
אַחַת וִיחִידָה.
קְחִי אוֹתָהּ, אָמְרָה לִי סָבְתָא שֶׁלִּי יוֹם אֶחָד שִׁשִּׁים וּמַשֶּׁהוּ שָׁנָה אַחַר-כָּךְ,
הִיא חֲלָבִית.
.
וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל עֲקֶרֶת הַבַּיִת הָאוּקְרָאִינִית הַטּוֹבָה,
שֶׁיּוֹם יוֹם מְקַלֶּלֶת אֶת סַּבָּא שֶׁלָּהּ, הָרוֹמַנְטִי,
שֶׁיּוֹם אֶחָד חָזַר הַבַּיְתָה וְהֵבִיא לַסָּבְתָא שֶׁלָּהּ מַתָּנָה:
סֶט סכו"ם שֶׁכַּפִּית אַחַת חֲסֵרָה בּוֹ.
.
גְּבָרִים.
שירה גדולה אין כאן. נראה לי. לא מבינה בשירה. אבל יש כאן איזה ייצוג של מה שאנחנו מרגישים כלפי הכפית הזאת. כי היא אמנם מסמלת עבורנו את ניצחון החיים היהודיים על הפתרון הסופי של הנאצים, אבל מי מאתנו שזוכרים שזאת הכפית הזאת – לא יכניסו אותה לפה. לעולם. אפשר אולי להעביר איתה סוכר לכוס, ובמקרים קיצוניים גם לערבב. אבל זהו. ויש את אלה שלא זוכרים (גברים…) ומשתמשים בה כרגיל.
אז אחרי השיתוף הלא מתוכנן הזה – מצאו את הפריט האחד המיוחד שיש לדמות שלכם, שיש לה יחסים מורכבים איתו, וכתבו עליו פסקה או שתיים או אפילו סיפור קצר.
הוא לא חייב להיכנס לסיפור שלכם בסופו של דבר, כמו כל התרגילים האחרים שעשינו. הוא רק עוזר לכם ללמוד עוד משהו על הדמות שלכם.
שתפו אותנו כאן בתוצאות ובתחושות.
(אה, ואם יש כאן עוד אנשים עם שורשים בווילחוביץ – תנו סימן!)
תודה לך רחלי. לקח לי זמן .. ובסוף חיברתי את הדמות שלי לעט. עט מיוחדת ( או מיוחד? למה החפץ הזה לא סגור על עצמו מבחינת הזהות המינית???) שמסמלת עבורה חופש וחיבור לעצמה. זה בהחלט נתן פתח להכרות נוספת עמוקה יותר.
סוס הנדנדה מסמל עבור ליאור תום וילדות ותחושת ביתיות וחמימות.
אבל יחד עם זאת תנועתו קדימה ואחורה מזכירה לה את התקיעות שלה את העובדה שאינה באמת פורצת קדימה ונוגעת בחיים. זה המופיע באחד הפרקים הראשונים שכתבתי על ליאור לפני כשנתיים , אבל הבוקר כשראיתי את האתגר לא מיד חשבתי עליו. רק כעת כשניגשתי לכתיבה וניסיתי לחשוב על חפץ הבנתי שזה הוא החפץ עליו את מדברת….
נתן לי זוויית חדשה ומעניינת בדמות. זה דווקא התאים לקטע ממש בסוף הספר. תודה על התרגיל, כרגיל:)
לאחת הדמויות שלי יש אבן ברקת שניתנה לה על עיד אחותה בפעם האחרונה שראתה אותה.
האבן גרמה לה להרבה חלומות מטרידים אולם היא לא הסירה אותה מעולם, כי נתנה את מילתה לאחותה.
קצת כמו הכפית, אי אפשר "להיפטר" מעול הסנטימנטים.
בסופו של דבר יש לה שימוש אחרי שנים וסופסוף היא יכולה להעביר את העול שהיה תרתי משמע מונח על צווארה.
תודה על התרגיל המחדד הזה. אני אישית נעה בין הנוסטלגיה ל"דיסגסטינגיה" (השאלה מלשון גועל באנגלית) בעניין החפצים עם הכוח שלעיתים מעניק לנו מכוחו ולעיתים לוקח.
האמת שזה היה קל הפעם כי כל הסיפור סובב סביב הפריט המיוחד מאד וזה חבילת המכתבים שהיא שומרת עליה ומצד אחד זה "החיים שלה" ומצד שני הם נושאים עול גדול שהיא חוששת מה יקרה כשאחרים יגלו אותו. גם אני עוד לא יודעת מה יקרה… והמתח גומר אותי… 🙂
זה קל וכואב.
גילה, רואה את שקית התפילין של הבן שלה בארון. הוא עזב ונטש והשאיר בבית את המגבעת, החליפה והתפילין. ניתק כל קשר. את המגבעת והחליפה זרקו. את שקית התפילין אי אפשר לזרוק. בכל יום שישי כשהיא פתוחת את הארון להוציא את מפת השבת ובכל מוצאי שבת כשהיא פותחת את הארון להחזיר (לא צריך לכבס, משתמשים מעל המפה בניילון ח"פ…) היא נפגשת עם שקית התפילין.
שוב באיחור אבל הנה, צלחתי את זה. לא ידעתי לפענח מהו החפץ הזה בשבילה, אז עשיתי את התרגיל על עצמי מתוך מחשבה שזה יכול לעזור גם לה. יתכן מאוד שעליתי על משהו, אני צריכה לקחת את זה כמה צעדים קדימה כדי לראות איך זה עובד.