בפרשת ויקרא, זו שקראנו בשבוע שעבר, כל אחד לבד בבית מטעמי קורונה, למדנו מה החיובים של בני ישראל ביחס למשכן ולהקרבת הקורבנות.
בפרשה שלנו אנחנו לומדים מה החיובים של אהרון ובניו.
אהרון ובניו, שעשויים להיראות מורמים מעם, הם למעשה משרתי העם. יש פירוט מאוד מדויק ומדוקדק לעבודה שהם צריכים לעשות, ואסור להם לסטות ממנה. פרשנות אישית לא באה בחשבון כאן. אולי נדבר על זה עוד קצת בשבוע הבא, כשנראה מה קורה כשהם שוכחים את הפרט הקטן הזה. אבל לא על זה רציתי לדבר השבוע.
השבוע רציתי לדבר על עולת התמיד.
בפרק ו, פסוקים ה-ו כתוב: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה."
קורבן העוֹלָה עולֶה כולו באש. אף אחד לא אוכל ממנו, בניגוד לקורבנות אחרים. העולה היתה קורבן שהוקרב כל יום, פעמיים ביום – בבוקר ובין הערביים, ובגללו תמיד דלקה אש על המזבח. בכל רגע ורגע.
עכשיו בואו נשים בצד רגע את כמות החיות שעלו על המזבח בשביל קורבן העולה, כי יש להניח שבני ישראל הקריבו ואכלו הרבה יותר מזה, זה לא שאם היו מפסיקים עם העניין הזה כבר היינו חיים בימי הצמחונות והשלום. בואו נניח לרגע אחד גם לכמות העץ שתחזקה את המצווה הזאת, שוב מאותה הסיבה.
מה שמדהים אותי יותר מכול הוא המסירות. זה ממש לקבל החלטה (במקרה הזה זה ממש לקבל אותה מלמעלה, לא הכוהנים הם שהחליטו בענייני הקורבנות) ולקיים אותה יום אחרי יום אחרי יום. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ. הם חייבים לשמור שהיא לא תכבה לרגע.
ואני שואלת את עצמי איפה אני עומדת מול הדבר הזה. מה "התמיד" שלי? מה אני מקפידה לעשות יום אחרי יום ולא מזניחה אפילו ליום? ממה אני לעולם לא לוקחת חופשה?
ויותר חשוב לענייננו: ממה הדמות שלכם לא יוצאת להפסקה לעולם? מה הערך שהיא לא מוכנה לוותר עליו אפילו לרגע? מה הדבר שאם היא תחדל ממנו, היא תחדל להיות מי שהיא?
החלון נשאר פתוח. שריקת ציפור מעבר לו פרטה במיתרי אוזני ועץ הלימון כבש את בלוטות הריח באפי.
התרוממתי באנחה, שוכחת מדרישות הטבע ממני.
העפעפיים דוקרים בי. אני עייפה.
משתרכת לאמבטיה לצחצח שיניים. החלטתי להקפיד. בפעם הקודמת החזקתי מעמד שבוע.
טעם המנטה מנער אותי ואני ניגשת לארון הבגדים נמרצת יותר.
בוחרת שמלה סגולה וצעיף משי אפור. מציצה במראה-מרוצה.
הולכת למטבח. היד נשלחת אל כפתור הקומקום. הרעש נוקש באוזני ואחרי הבעבוע -משתתק.
אני בוחשת בכוס הכחולה את הסוכר והקפה, מוסיפה מים חמים וחלב.
מתיישבת בספה מול החלון הגדול ולוגמת.
הטבע שוב פורט באוזניי, אני נושמת את עץ הלימון ונושפת עם שריקת הציפור.
עפעפי נעצמות, אני נותנת לשמש לנקד בי עוד כמה נמשים.
הטבע דורש את שלו ואני נרגעת.
אז אני שואלת את עצמי, מה חלק בלתי נפרד ממני?
מה הדבר שבלעדיו אני לא אני.
מה הדבר שגורם לשמש להסתכל עלי באור דהוי, אפור
ולירח להתעצב ולהתאכזב.
מה הדבר שמוריד ממני את החיוך כשהוא לא חלק ממני.
מה גורם לי להרגיש לא להיות נאמנה לעצמי?
ואז הבנתי…
שזה זה, הכתיבה. הניסוחים, הכתיבה שעוברת מהלב ישר אל האצבעות למקלדת.
אני לא ארגיש שלמה אם לא אכתוב, אם לא אעשיר את יכולות הכתיבה שלי.
אז את שואלת ממה הדמות שלי לא יכולה לצאת להפסקה…?
אז זה זה.
מה שקורה כאן.