ספר דברים, כפי שאתם ודאי זוכרים, הוא נאום ארוך-ארוך של משה. משה מזכיר לבני ישראל את קורותיהם ומדריך אותם לגבי עתידם. בפרשת ואתחנן, בין שאר הדברים שהוא מזכיר, נמצאים מעמד מתן תורה ועשרת הדיברות.

רובכם מכירים את עשרת הדיברות בעל פה, הרי הם נמצאים בבסיס קיומנו, ובכל זאת, הנה כמה מה"היילייטס": כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך וכל אשר לרעך.

בתפיסה שלי – הבסיס של הבסיס. אני מודה שלא לחמוד ולא להתאוות זה טיפה קשה לפעמים, אבל כל השאר? ברור! לא?

בשנת 1939 יצא ספרו של נורברט אליאס, תהליך הציוויליזציה, שהפך ברבות השנים לטקסט קנוני בתחום הסוציולוגיה. אליאס ניתח ספרי הליכות ונימוסין שראו אור במערב אירופה מהמאה ה-12 ועד המאה ה-19, כדי לעמוד על שינויים שחלו בנורמות החברתיות. הוא למד מהם על תהליכים של ריסון דחפים, עידון התנהגות, פיקוח פנימי ושליטה עצמית שמטרתם הייתה ליצור מצב שלא היה שם קודם.

מה אנחנו לומדים מזה?

אנחנו לומדים שלפני עשרת הדיברות הנורמה הייתה לא לכבד את ההורים, לקנא בשכנים שלנו ולרצות את כל מה שיש להם, לגנוב ולנאוף, ואם העסק מסתבך אז גם לרצוח זה לגיטימי. (אני מודה שאני מסתכלת על המשפט הזה, נחרדת, ואז נחרדת להבין שהנורמה החברתית החדשה לא לגמרי תפסה…)

אבל אני חושבת שהדבר הכי חשוב שאנחנו לומדים מהסיפור הזה הוא ששום דבר לא בא לנו באופן טבעי. ממש כלום. הכול נורמות, הכול הבניה חברתית. היחס שלנו לנשים, למשפחה, לנטיות מיניות, להפרדה בין מה ששייך לנו ומה שלא, העובדה שאנחנו אוכלים בסכין ובמזלג, לא יורקים במסעדה אבל כן מעשנים בה – כל אלה לא ברורים מאליהם, זה לא תמיד היה ככה, וזה לגמרי יכול להשתנות. למען האמת, זה משתנה כל הזמן.

אם נחזור שוב לאליאס לרגע, אליאס היה יהודי גרמני. הספר שלו יצא בגרמניה ב-1939. אתם כבר מבינים שהוא לא זכה להכרה מידית… אליאס נמלט לבריטניה, ושם החל ללמד על תהליכי הריסון והעידון שעברה האנושות, בזמן שגרמניה מולדתו הגיעה לשיא השיאים של ההפך המוחלט מעידון ומריסון. זה לא כי אליאס טעה. התהליכים שהוא הצביע עליהם כן מתקיימים לאורך זמן, האנושות כן מתעדנת. היום אנשים לא יוצאים לדו-קרב בחרבות ובאקדחים, הם מעדיפים שיימינג, למשל. יותר מעודן, פחות ברברי. (כן, אני צינית, אבל גם רצינית.) ועם זאת – דאעש כן יישמו את הפרקטיקה של כריתת ראשים ממש לא מזמן, עם עוד כמה פרקטיקות שרצינו להאמין שחלפו מהעולם.

תאים של התנהגות חריגה הם חומר נפלא לסיפורים, והחלק המרתק ביותר בעיניי הוא האופן שבו אנשים משכנעים את זולתם ואת עצמם שמה שהם עושים הוא בסדר. הוא נכון. הוא תקין.

מזכיר לכם משהו? מעלה בכם משהו?

רוצו לכתוב.

Image by Uwe Baumann from Pixabay