לילי מילת היא אחת הכותבות הרציניות ביותר שאני מכירה. החודש היא לקחה על עצמה את האתגר של ננורימו ועמדה בו בהצלחה מסחררת. ביקשתי ממנה לשתף בתובנות שלה בעקבות החודש הזה, והנה הן לפניכם.

עם קורט אפר ואבק מהחלל, כך ניצחתי את הננורימו* / לילי מילת

NaNoWriMo = National Novel Writing Month*

הידעתם שכדור הארץ נוצר מהצטברות של פסולת חללית? גורם לחשוב על המשפט התנכ"י "מעפר באת ואל עפר תשוב" במבט מרענן ומסתבר שגם פוליקר ידע משהו על זה כששר על הנצח, האפר והאבק.

לפני כשנתיים, למדתי בקבוצת הפייסבוק אליה הצטרפתי, "אתגר 30 יום של כתיבה", על חודש הכתיבה הבינלאומי. במשך 30 יום, במהלך נובמבר, בכל שנה, כותבים וכותבות מרחבי העולם נרשמים ומתחייבים לכתוב רומן שלם בחודש, קרי – טיוטה ראשונה של ספר, קרי – 50,000 מילים!

איך אפשר?! חשבתי, לי לקח יותר מחמש שנים לסיים את הרומן הראשון שלי והוא מכיל כ-40,000 מילים בלבד.

בכל השנתיים האחרונות, לקחתי על עצמי אתגרים ומשימות כתיבה ובכל פעם נוכחתי לדעת שאני יכולה יותר. בחודש נובמבר בשנה שעברה האתגר שלקחתי על עצמי היה: בכל יום סיפור קצר. אחרי שהיו לי מעל 300 סיפורים (הרוב די גרועים אבל כמה טובים) החלטתי שהגיע הזמן ללכת על ה-דבר.

אז כמה חודשים לפני נובמבר 2018 עלה בי רעיון לספר חדש. ערכתי הרבה מחקר בתחום, הייתה לי מחברת עם רעיונות ואפילו התחלתי לכתוב. אולם הבנתי די מהר שזה לא הזמן, הייתי לקראת סיום העריכה של הרומן שעליו עבדתי, ולהתחיל משהו חדש הרגיש כמו להתחמק מהעבודה האמתית.

לשמחתי הטיימינג שלי התאים לזמן האתגר ואולי כיוונתי לכך, כשהחלטתי שבאוקטובר אסיים את העריכה של אותו רומן ואשלח אותו לדרכו. מי שבתחום יודע שלוקח כמה חודשים ארוכים לקבל את התשובות השליליות מהוצאות הספרים השונות, אז מה טוב יותר לסופרת מעונה מאשר לצלול לסיפור חדש?

ונובמבר שהיה כך היה:

כולנו שונים, לכל דנ"א יש את מה שמתאים לו וגורם לו לעבוד, אלו הדברים שעזרו לי להצליח.

  1. להתחיל מאפס: לא סתם ממליצים בננורימו לעבוד על טיוטה ראשונה חדשה. כשכותבים משהו חדש, הרעיונות עפים ויש זרימה ואחרי הכול, החודש הזה סופר מילים. אם כבר חצי ספר כתוב כשהתחלתם, זה שלב בו יש תאוטה וכל ספירת המילים של הכותבים מסביב, שאי אפשר להתעלם ממנה, גורמת לך להרגיש שאת לא מתקדמת.
  1. פיניתי זמן, החלטתי לא לקחת פרויקטים חדשים בנובמבר, כמובן שההצעות הכי טובות הגיעו דווקא בחודש זה. את חלקם לקחתי בסופו של דבר וחלק דחיתי.
  1. תמיכה מבית: כשנרשמתי לפרויקט, שוחחנו על איך זה הולך להיות סביב שולחן ארוחת הערב. התברכתי במשפחה תומכת וכולם הביעו רצון לעזור. הזהרתי אותם שאין לי מושג איך זה יתנהל כי מעולם לא עשיתי כזה דבר וייתכן מאוד שאהיה זומבי או לכל הפחות אסטרונאוטית, כמו אחת מהדמויות החדשות שלי. בכל יום אחרי בית ספר, הקטנה שלי שאלה אותי: "כמה כתבת היום? כמה נשאר?"
  1. זמן איכות זוגי בעקבות המחקר – בונוס! הנושא שעליו בחרתי לכתוב הצריך מחקר רב תוך כדי עבודה עליו כמו: מה האסטרונאוטים של אפולו לקחו איתם לאכול? איך נוצר הירח? (על תיאה שמעתם?) איך נוצרו החיים הראשונים על פני האדמה? האם אפשר לעשות אהבה בחוסר כבידה? (אגב, לא הכי מומלץ אלא אם כן אתם בעניין של לקשור את בן הזוג… בכל אופן, בכבידה של פי שש פחות מכדור הארץ, כפי שהיא על הירח, זה כבר יכול להיות מעניין), מי היה הנשיא של ארצות הברית בזמן שארמסטרונג פסע את צעדיו הנצחיים? מה?! זה לא היה קנדי? אז הירח באמת ממשיך להתרחק מאתנו?                                 לשמחתי, כל הנושא החללי מעניין מאוד את האיש שלי, שהוא גם הסמכות מבחינתי לנושאים המדעיים. אני אחראית להפוך אותם לבדיוניים. אז במהלך השבועות הללו, ראינו סרטים רבים, שוחחנו המון ומלבד ארוחות הערב, שבהן הקטנה שלנו הכריזה שאסור לדבר על החלל לפני השינה כי זה גורם לה לסיוטים, הימים די מלאו באבק כוכבים, שרטוטים וחלומות.
  1. טיפול בהתמכרויות: יש מי שמכור לטלוויזיה, לשופינג, למשחקים באייפון ולכל מיני גזלני זמן. אני מכורה לקינדל, שזה קורא הספרים האלקטרוני של אמזון. ולפני שכל אלה שאוהבים להריח ספרים מתנפלים עליי, אז כן, גם אני אוהבת ספרים פיזיים, אבל נראה אתכם קוראים ספר אחד בקינדל ואז חוזרים להחזיק את הספרים בעלי הריח בתנוחות מעוותות במיטה… אז אם לקצר סיפור ארוך, הבת הגדולה שלי, לקחה את הקינדל תחת חסותה והודיעה שאקבל אותו בחזרה ב-1.12 או כשאסיים. אני עדיין תוהה אם זו הייתה המוטיבציה שלי לסיים תוך 24 ימים…
  1. לקבל את זה שאני בחופשה מכל חובה חברתית, משפחתית וקהילתית: צריך להבין שגם אם יש זרימה בכתיבה ואפשר להקליד את המילים ולסיים תוך שעה וחצי ליום (שזה הכי מעט שלקח לי), יש את הנושא של לנחות חזרה. דווקא זה היה אחד הדברים הקשים. מצד אחד, לשהות בתוך עולם שיצרתי היה קסום, מצד שני, להנהן ולחייך כשמישהו מספר לך משהו נורא ואז להבין שבכלל לא הקשבתי, לא היה כזה כייף. הייתי צריכה לקבל שבמובן הכי מרוכז בעצמי שאפשר, אם אני רוצה להצליח באמת באתגר, אז להיות האור שבקדמת המחנה או איך שלא אומרים את זה, לא בא בחשבון. בסופו של דבר אמרתי לעצמי שבעצם נסעתי מכאן לכמה שבועות וכמו בכל טיול לחו"ל זה לגיטימי להיות בקשר רק כשמסתדר.
  1. תמיכה מקהילת הכותבים: אומרים שיש קנאת סופרים, אף אחד לא מדבר על אחוות כותבים ויש ממנה כל כך הרבה בתקופת חודש הכתיבה. אפשר לשאול כל דבר, לשתף ולקבל עצות ותמיכה. יש גם מרתונים של כתיבה משותפת, מפגשים פיזיים (גם בישראל), שיחות עידוד מסופרים מצליחים ובאמת נראה שחשבו על כל דבר. לא השתמשתי בכל מה שהיה אבל היה לי טוב לדעת שאם אצטרך אז אוכל.
  1. לחסוך לימים קשים: בלילה שלפני האתגר בקושי עצמתי עין. כל כך פחדתי שלא אצליח וכמה זמן באמת ייקח לי לכתוב 1667 מילים. האם זה ימרח על פני יום שלם? האם יזרום? האם אתקע? כשהיום הראשון עבר בהצלחה, כבר חששתי מהיום שאחרי וכך בשבוע הראשון התעוררתי לפנות הבוקר של הבוקר (שתיים שלוש לפנות בוקר) בחרדות וישבתי לכתוב. אחרי כמה ימים הבנתי שזה בסדר, הכול בסדר ואף כתבתי יותר בחלק מהימים, כדי שיהיו לי עתודות לימים שלא ילך לי. זה קצת כמו לחסוך כסף לימים קשים.
  1. לא חוזרת אחורה: בשום מצב, בשום רגע, לא חזרתי אחורה לקרוא או לתקן. כשהייתי צריכה להחליף סיפורי רקע של דמויות אחרי שהבנתי מהמחקר שזה לא הגיוני אפילו באופן בדיוני מה שכתבתי, אז החלפתי מאותו רגע והמשכתי. כך גם עם שמות של דמויות. רשמתי לי הערות בצד בוורד על התיקונים ופשוט המשכתי הלאה. ידעתי שאם אחזור, לא אכתוב באותו יום אלא רק אתקן.

אז מה מרגישים עם הישג כזה?

זהו שהרגשות מעורבים. מאחר שזה קורה אינטנסיבית בזמן קצר, אני מוצאת שאני לא ממש רוצה להתנתק. הי, רק עכשיו התחלתי ליהנות מהעולם הזה שיצרתי ומהחופש לכתוב כל שטות שעולה לי בראש, כיאה לטיוטה ראשונה, וכבר אני אמורה לעבור לעבודה המייגעת והרצינית של העריכה? לא. לא מתאים לי. גם לא ממש סיימתי לומר/לכתוב כל מה שהיה לי.

אז בעניין זה הצטרפתי לחבריי בקבוצת הפייסבוק והתחייבתי להמשיך ולעבוד על הספר בכל יום לפחות שעה, כדי שאמשיך לשוטט בחלל עד שיגיע זמן העריכה.

היו לי תנאים אידיאליים להצליח ואני מודעת לכך ומברכת עליהם. בכל זאת, אני גם יודעת שלמרות שהתנאים אופטימליים, לא בהכרח מובטחת לנו הצלחה. אז אני לא לוקחת אותה כמובנת מאליה או כהבטחה שזה יצליח תמיד.

אולם כפי שפעם לא נראה לי אפשרי שאסיים אי פעם לכתוב רומן מתחילתו עד סופו ולמדתי שאני יכולה, גם כאן למדתי שאני יכולה להכניס את הכתיבה ביתר שאת לחיי ושבהחלט ייתכן שזו לא בדיה וסטיבן קינג אכן כותב כ-2000 מילים בכל יום, כפי שהוא מעיד על עצמו.

~~~

גם אתם סיימתם את ננורימו השנה? התחלתם את ננורימו השנה? שתפו בתובנות שלכם!