המון פעמים אני נתקעת בכתיבה. להיתקע בכתיבה זו ככל הנראה אחת החוויות האוניברסליות והגורפות של כותבים. כל מי שכותב נתקע בשלבים כאלה ואחרים, וכמעט אין סדנה או ספר כתיבה שלא מקדישים איזו שהיא התייחסות לכך.

הרבה פעמים קוראים לזה מחסומים.

הנה הדרכים שאני מצאתי להתגבר על הבעיה

 

הזרקת מוטיבציה

לפעמים אנחנו לא מגדירים את הבעיה שלנו כמחסום כתיבה, אלא "מחליקים" אותה במילים "לא יודעת, אין לי חשק…" או "אני כל כך עסוקה, שפשוט אין לי זמן" (אני אלופה בזה, אבל באמת אין לי זמן!) ועוד כאלה.

רק שכאנשים כותבים התקופה הזו של אי-כתיבה היא הרבה פעמים מאוד מייסרת. מה שצריך במקרה כזה הוא… מוטיבציה.

איך משיגים מוטיבציה?

יש די הרבה דרכים.

הדרכים המובילות אצלי:

  1. כנס כתיבה – אחרי כנסים שאני משתתפת בהם כמאזינה – אני יושבת וכותבת ימים שלמים. (כמארגנת אני מודה שזה פחות עובד לי.)
  2. ספר או סרט או פרק מסדרה שיש בהם משהו ש"עושה לי את זה". סרט שמלא בסאבטקסט – בדרך כלל משגר אותי אל המחשב. החיסרון של השיטה הזו הוא שלא כל סרט ולא כל ספר נותנים השראה. צריך לבחור היטב.
  3. ליצור זמן לכתיבה. זמן ברור שלא עושים בו משהו אחר. ואז יושבים מול המחשב, ויושבים עוד ועוד ועוד, עד שמשהו מתחיל לזוז. זה תהליך מתסכל, שאני באופן אישי די מתקשה לעשות אותו כשאני לבד, ולכן אני –
  4. כותבת עם חברות. כשקובעים זמן משותף שיושבים יחד לכתוב – לא נעים שכולם כותבים במרץ ורק אני לא, והכתיבה מגיעה. מתוך שלא לשמה אמנם, אבל היא מגיעה. אגב, כשקובעים זמן קבוע לכתיבה – באיזה שהוא שלב היא מפסיקה עם הפוזות, וזה פשוט קורה.

 

תחקיר

לפעמים זו לא מוטיבציה. לפעמים אני מבינה שמה שחסר לי שזה תחקיר.

אני יודעת מה אני רוצה לכתוב, אבל אין לי מספיק ידע ספציפי על נושא הכתיבה שלי, או על האווירה מסביב, או על כל מיני תנאים נדרשים וכן הלאה. זה מצב פשוט למדי שאני בדרך כלל פותרת ב… כן, תחקיר.

ואני יודעת שזה לא פשוט. הרבה פעמים אנחנו לא יודעים עם מי לדבר, ופוחדים לבלבל לאנשים את המוח וכן הלאה, אבל כשמתגברים על כל המחסומים האלה – זה תמיד (טוב, אצלי זה היה תמיד, אולי יש איזה שבריר אחוז של יוצאים מן הכלל) מאוד מספק. אנשים רוצים לעזור, ושמחים לתת מידע שעד אותו הרגע הם לא העלו בדעתם אפילו שיש לו ערך.

 

לתת למישהו לקרוא

שימו לב, זה צריך להיות מישהו שממש אוהב אתכם (תכלס אתם מצפים ממנו לקרוא ספר בוסר לא גמור, זה לא משהו שכל אחד יעשה בשבילכם), ושגם יודע לעזור.

אדם כזה יוכל לציין מה הדברים שחסרים לו בעלילה, מה לא עובד לו, ולתת לכם המון מידע שיעזור לכם להתקדם הלאה.

 

מיפוי

כשאני נתקעת ממש, ולא יודעת איך להמשיך, גילית שמה שעובד לי הכי טוב זה לעשות מיפוי של מה שכבר יש לי.

המיפוי שלי הוא די פשוט: אני מכינה טבלה של שתי עמודות. בעמודה הראשונה אני מקדישה משבצת לכל פרק וכותבת מה בדיוק קורה בו. הרבה פעמים כשאנחנו כותבים ספר לאורך זמן אנחנו כבר לא זוכרים מה קרה מתי ואיך זה כתוב, ולכן עצם הפעולה הזו כבר מועילה לי, כי כשאני מסיימת לקרוא את כל הספר ולסכם אותו בעמודה הראשונה שבטבלה – אני כבר בפנים. בסוף העמודה הראשונה יש משבצות נוספות, ריקות, לפרקים שעדיין לא נכתבו.

עכשיו אני חושבת איך אני מתקדמת הלאה, וגם מה חסר לי בפרקים שכבר כתובים, או עודף, או צריך שינוי, וכותבת את כל הדברים האלה בעמודה השנייה.

בדרך כלל התהליך הזה נותן לי תמונה ברורה יותר של הסיפור וגם די הרבה דלק לתקופה נוספת של כתיבה. אבל המיפוי הזה הוא המיפוי הכי פשוט שיש. יש דרכים הרבה יותר מתוחכמות ויעילות. אולי נדבר עליהן פעם.

 

מה אתם עושים כשאתם נתקעים?