איך כותבים סצנה טובה?
זוכרים שבתרגיל הקודם, אתה יכול להיות יותר ספציפי?, לימדתי אתכם לחפש את המקומות שבהם גלשנו למין אמירה כללית, ולהוסיף להם פרטים ייחודיים? אז מה שקורה בדרך כלל כשעושים את זה הוא שהטקסט מתארך. זה בסדר במקרים מסוימים, אבל חשוב להבין שלא כל פרט באשר הוא הוא טוב.
פירוט הוא מצוין כשהוא הופך משהו כללי למשהו ייחודי, חד פעמי.
הוא רע כשהוא מעמיס על הכתיבה שלנו.
מתי הוא מעמיס?
ובכן,
לכותבים בראשית דרכם יש נטייה לספר לנו את כל מה שקרה. אני מתכוונת ממש לה-כ-ו-ל. כלומר: איש חזר הביתה בערב ולמחרת בבוקר הוא יצא לפגישה? נהדר. אבל מה קרה בין לבין? סביר להניח שהוא אכל ארוחת ערב, שטף כלים, אולי סידר קצת את הבית, הוציא את הכלב לטיול, התקלח, ראה טלוויזיה או זפזפ, נרדם, ולמחרת בבוקר – התעורר מהשעון המעורר, העביר אותו לנודניק, נתן לו לצלצל עוד כמה פעמים, לבסוף התעורר, שטף פנים, צחצח שיניים, התגלח, התלבש, שוב הוציא את הכלב לטיול, אכל ארוחת בוקר, הכין לו סנדביץ', נכנס לאוטו, הניע אותו ונסע לפגישה. ובדרך יכול להיות שהוא גם נכנס לתחנת הדלק.
כל הפרטים האלה, כותבים יקרים, לא מעניינים. בכלל. אם כתבתם אותם ואתם מבינים כמה הם גנריים וחושבים בעקבות התרגיל הקודם שהם חייבים להיות ייחודיים – ובכן: לא. הם חייבים להימחק. אין בהם שום חידוש.
העניין הוא כזה: כתב היד שלכם מחולק לסצנות. אם לא – הוא צריך להיות מחולק לסצנות. כלומר – אם משך הסיפור הוא שלושה חודשים וכתבתם כל רגע ורגע משלושת החודשים האלו – זה רע. שבו וחשבו מה האירועים החשובים והמשמעותיים וספרו רק אותם. כל אירוע הוא סצנה. לכל סצנה נכנסים הכי מאוחר שאפשר ויוצאים ממנה הכי מוקדם שאפשר. זה כלל חשוב, אני כותבת אותו שוב: לכל סצנה נכנסים הכי מאוחר שאפשר ויוצאים ממנה הכי מוקדם שאפשר.
לפעמים זה קורה לנו רק בעריכה. בטיוטה השנייה. זה בסדר לכתוב הרבה דברים מסביב בשלב שבו אנחנו מניחים את הסיפור שלנו על הנייר, אבל בסוף נצטרך למחוק אותם, כדי שהקורא לא יגיד לעצמו: "טוב, טיול עם הכלב אני מכיר כבר, ובאמת הגיע הזמן שאוציא את הכלב שלי…" ויסגור את הספר ולא יפתח אותו שוב לעולם. סתם כי מרוב פרטים לא מעניינים הוא לא שם לב שיש שם גם כמה דברים ממש כן מעניינים שבשבילם שווה להמשיך לקרוא.
וזה התרגיל הפעם: חפשו קטע שמתחיל מוקדם מדי או נגמר מאוחר מדי, ומחקו ממנו כמה שאפשר. העלו את התוצאה לכאן. לאחר מכן עברו על כל הכתב היד שלכם, סצנה אחרי סצנה ובדקו מה אפשר למחוק.
בהצלחה!
זה תרגיל 7 באתגר מרץ 2018. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1, תרגיל 2, תרגיל 3, תרגיל 4, תרגיל 5 ותרגיל 6.
אנחנו בשבוע האחרון! אל תתייאשו לי עכשיו, טוב?
תודה רחלי, התרגיל הזה טוב לי לשירים שאני כותבת. שמתי לב שההערות שקיבלתי על השירים שלי )מאנשי מקצוע) הם מחיקת שורות. לצמצם. לעומת זאת על הטיוטה של הרומן שלי, אמרה לי סופרת שקראה אותו, שהכתיבה שלי רזה ומדוייקת, היא סימנה לי איפה להרחיב ולא מחקה שורות. זה מוזר, כי דווקא בדיבור אני מפרטת מדי, תמיד מזכירה לעצמי לשתוק/ לצמצם.. תודה, אתרגל על השירים שלי
את הקטע הבא ערכתי מחדש אמש.
רחמיה של זוגתי נכמרו עליהן, ולאחר שסעדנו בפיצרייה, בקניון הובילה אותן לחדרנו במלון, התא הקטן הפך בין רגע למספרה מאולתרת, סלון תסרוקות, ואני עומד משתאה, איפה אשים עצמי? אומנם אפשר להסתובב כמה שעות בבר, אבל איפה נישן? כולנו, זוג עם שני ילדים שמארחים על הספה בחדר עוד שתיים. איכשהו עברנו את הלילה, אבל הפדיחה האמתית הייתה בבוקר כשהאישה שאתי הגניבה מחדר האוכל כמה יוגורטים ודברי מאפה עבור אורלי ושירלי. היא עוד ניסתה לאלץ אותנו גם לעשות כמוה.
"עד כאן, יש גבול לכמה אני יכול לרדת נמוך" אמרתי.
ועכשיו לקטע המתוקן
רחמיה של זוגתי נכמרו עליהן, ולאחר שהשבענו רעבוננו ורעבונן בקניון, הובילה אותן לחדרנו במלון, התא הקטן הפך בין רגע למספרה מאולתרת, סלון תסרוקות.
איפה נישן? כולנו, זוג עם שני ילדים שמארחים על הספה בחדר עוד שתיים. איכשהו עברנו את הלילה, אבל הפדיחה האמתית הייתה בבוקר כשהאישה שאתי הגניבה מחדר האוכל כמה יוגורטים ודברי מאפה עבור אורלי ושירלי. היא עוד ניסתה לאלץ אותנו גם לעשות כמוה.
"עד כאן, יש גבול לכמה אני יכול לרדת נמוך" אמרתי.
"נמוך? זו מצווה ! זוג יתומות, עזובות. מי ידאג להן?" ענתה.
לפני כמה ימים קראתי את חלקו הראשון של הספר שסיימתי לשכתב כדי לראות אם הוא עדיין טוב בעיניי.
הייתה פסקה אחת שהתלבטתי לגביה אבל לבסוף עזבתי ואמרתי שאבדוק שוב בעתיד.
אז הנה העתיד כבר כאן ותודה על התרגיל.
קטע מקורי:
"מה פתאום ונציה? מה לו ולוונציה? בטח על הנילוס כתב", מֵנַש הוסיף תנועת יד מבטלת ואבא התעצבן. אחרי חילופין שלא הביאו לשום הסכמה שלח אבא לקרוא לשוּקוּר, שכולם כבר ידעו שיודע כל היה. הוא בלע בשקיקה כל פיסת מידע והיה מתייק את מה שלמד ושולף אותו ברגע הנכון מאנציקלופדיית מוחו. בנוסף לאהבתו את ההיסטוריה של הארמונות ברובע כַּארְךְ, הוא אהב את השירה והקולנוע והתעניין בחייהם ופועלם של הזמרים ושחקני הקולנוע.
קטע משוכתב, בלי התיאורים "המייבשים":
"מה פתאום ונציה? מה לו ולוונציה? בטח על הנילוס כתב", מֵנַש הוסיף תנועת יד מבטלת ואבא התעצבן. אחרי חילופין שלא הביאו לשום הסכמה שלח אבא לקרוא לשוּקוּר. סוּד בּוֹרוֹ היה למוסכמה בקהילה.
מעניין, שגם עם כתיבתי הרזה (דברי חבר לעט) ועוד אחרי עריכה, אני מוצאת כאלה. זה אומר ששוב אקרא את הטקסט השבוע-:)
"סוד בורו" זה כזה יפה 🙂
תודה ונשמע מעולה!!!
זה המקור:
כשקמתי שלחתי מיד את ידי אל הנייד לבדוק אם תומר התקשר או השאיר הודעה בווטסאפ. ליבי עלה על גדותיו כשראיתי את הצלמית של האפליקציה מסמנת לי שיש הודעה. זו היתה איזו תמונה של משחק-מילים פסאודו-משעשע שאיזה מכר של פעם שלח באחת מקבוצות הווטסאפ הבלתי-חשובות של קבוצת חברים שהייתי מסתובב איתם בעבר. אחת כזו שהייתי צריך לעזוב מזמן או לפחות להשתיק.
ולאחר שכתוב:
כשקמתי שלחתי מיד את ידי אל הנייד לבדוק אם תומר התקשר או השאיר הודעה. ליבי עלה על גדותיו כשראיתי את צלמית הווטסאפ מסמנת לי שיש הודעה, אולם זו היתה סתם איזו הודעה אוילית מקבוצה סתמית.
כמו שכתבתי בפעם הקודמת- הבעיה שלי היא הבעיה ההפוכה- גם כשיש מקום להרחיב אני נוטה לצמצם (בתרגיל הקודם המשכתי להתייגע, בראש, הרבה מעבר לביצוע התרגיל עצמו). עכשיו אני בתקופה שכתב היד צריך "לישון" (בתרגילים הקודמים פתחתי את הקובץ וניגשתי למקומות ספציפיים שזכרתי מראש…) אבל כשאתחיל לערוך אבצע גם את התרגיל הזה, כמו הנהדרים שלפניו.
הקטע המקורי: צבי כעס ורתח על גילה על ששוב העלתה את הנושא. הוא הוציא לעצמו כוס מהארון העליון. כוס אחת הפעם. לא שאל אותה אם היא רוצה גם קפה או תה. העמיד מים בקומקום. קצת מים. אם גילה תרצה לעשות לעצמה שתייה חמה היא תצטרך למלא לה מים אחרים. כשסיים לקחת סוכר החזיר את צנצנת הסוכר למקרר. מוחק עקבות. מטשטש. מפריד בינו לבינה. למה היא שוב העלתה את הנושא, כעס. למה. גילה שתקה. צבי לקח את כוס התה ויצא עמו אל הסלון. לא לוקח צלחת להניח מתחת לכוס. גילה תמיד מתרגזת כשהוא שוכח לקחת צלחת. הכוס משאירה חותם עגלגל וכעור על המפה.
***
הקטע המשוכתב: צבי יצא מהמטבח ובידו כוס תה. גילה שוב העלתה את הנושא למרות שהוא מתנגד לדבר עליו. אפילו לא שאל את גילה אם היא גם רוצה לשתות משהו. בסלון נזכר ששכח לקחת צלחת להניח מתחת לכוס. גילה תהיה בטוחה שבכוונה לא לקח. שתהיה בטוחה. כבר לא אכפת לו.