בעבר כתבתי הרבה ביוגרפיות. או כפי שקוראים להן לעיתים קרובות: סיפורי חיים. המון. עשרות רבות, אם לא מאות. בחלק מהן ראיינתי את גיבורי הסיפור, בחלק – תמללתי את הראיונות והמשכתי משם לכתיבת הסיפור כולו, ויש ביוגרפיות שכתבתי רק מתוך החומר המתומלל, בלי שראיתי את גיבור הסיפור אי פעם.

מתוך המסע הזה למדתי הרבה מאוד דברים.

למדתי איך לדובב אנשים, אילו שאלות לשאול כדי לכתוב סיפור שלם, ואילו כדי לעורר את הזיכרון.

למדתי שזיכרון הוא לא כרונולוגי, והרבה פעמים כשמדברים על תקופה אחת בחיים נזכרים בתקופה אחרת לגמרי.

למדתי שכשמאפשרים לאדם לקפוץ מתקופה לתקופה – אחר כך יש יותר עבודה בשלב הכתיבה, אבל למדתי גם שכשלא מאפשרים לו את זה – יש סיפורים שהולכים לאיבוד, שלא נשמע אותם שוב לעולם.

למדתי שלא קל לכתוב אוטוביוגרפיה. אנשים רבים רוצים לכתוב את סיפור החיים שלהם, אבל בכל פעם שהם מנסים – הם מוצפים, או שפתאום הכול נעלם, או שהם לא יודעים מאיפה להתחיל, ולא יוצא מזה כלום. וכך נמשך הדבר שנים, עד שהם פונים למישהו חיצוני ומבקשים ממנו לכתוב בשבילם.

ולמדתי גם שסיפורי חיים הם בדרך כלל לא ספרים שאפשר למכור. לרוב אלו ספרים שמיועדים לבני המשפחה. מעין מורשת שמי שחי את החיים הללו – רוצה להשאיר אחריו. או שהילדים שלו רוצים שהילדים שלהם יכירו, כדי שידעו מאין באו וכן הלאה.

אבל יש ביוגרפיות שנמכרות היטב, ודאי אתם חושבים לעצמכם עכשיו. מה זה השטויות האלו?

ובכן – כדי לכתוב סיפור חיים או ביוגרפיה שאכן יימכרו היטב, צריך לעשות משהו קצת אחר.

ביוגרפיה או סיפור חיים שנמכרים היטב בדרך כלל שייכים למישהו "חשוב". (המירכאות בכוונה. אני חושבת שכל אחד חשוב…) כלומר – מנהיג, בעל עסק מצליח, מחולל שינוי חברתי עולמי, או, לא עלינו, קורבן של פיגוע, וכדומה. במקרים כאלו – יש קהל גדול שמעוניין להכיר את כל הפרטים, ומוכן לשמוע גם על חוג בלט בגיל ארבע, או על השן הראשונה שנפלה.

שאר האדם, האנשים ה"לא-חשובים" ואני ביניהם, חייבים לספר סיפור מעניין. וסיפור מעניין לא יכלול את הפרטים האלו. לא את השן הראשונה ולא את חוג בלט, וגם לא את המורה המרגיזה מכיתה ג3. סיפור מעניין יתרכז בנושא מסוים שהוא חלק מחייו של המספר. אם מדובר בקריירה הצבאית שלו, בהישגיו בתחום החינוך, או בעלילותיו מסמרות השיער על מגרש הכדור-יד. כל פרטי הפרטים שיופיעו בסיפור – חייבים להיות קשורים באופן ברור לנושא המרכזי. אם בכל אחת מהדוגמאות שציינתי תופיע השן הראשונה – הקורא ינטוש. ובצדק. שום שן ראשונה לא מספיק מעניינת כדי להחזיק אותנו ספר שלם, ואם אנחנו לא מכירים את המספר – אז באמת לא אכפת לנו.

רוצים לספר את סיפור החיים שלכם? נהדר!

השלב הבא הוא לחשוב מי קהל היעד שלו.

אם קהל היעד הוא בני המשפחה – ספרו הכול. בעיקר תארו מאין באתם, ותנו עץ משפחה מפורט. יש לזה משמעות לדורות הבאים. אני באופן אישי חושבת שזו אחת הדרכים המצוינות שיש להעביר את המורשת המשפחתית, ובעיניי כל אדם חייב לעשות את זה למען הדורות הבאים.

אם אתם רוצים לפנות לקהל הרחב – דוגו מתוך קורות החיים שלכם את הסיפור האחד המעניין מספיק כדי להגיש אותו לקהל הרחב, וספרו אותו.

בהצלחה!