זוכרים את המשפט האלמותי ההוא, של קרמבו ממבצע סבתא, שבו הוא מסביר איך הוא מגיע להישגים שלו בשחייה: "אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר"? זה נשמע מצחיק, וזה באמת מצחיק ומגניב, אבל זה הרבה יותר מזה. זו נוסחה מעולה לכתיבה. לדעתי גם בחיים בכלל, אבל בואו נשים את החיים בצד לרגע, כי אני באמת לא מתיימרת להגיד יותר מדי על החיים. אני כן, לעומת זאת, מתיימרת לומר כמה דברים על סיפורים.

והנוסחה הזו קשורה לסיפורים ככה:

סיפור טוב, שעובד, מתחיל בנקודת מפנה. (זו הסיבה שקראתי ככה לכנס הכותבים, אבל נשים את זה בצד עכשיו, עם החיים…) נקודת מפנה היא רגע קריטי. נקודה שבה הכול משתנה. נקודת רתיחה כזאת. על הגיבור שלנו נופל משהו שהוא לא יכול להתמודד אתו יותר בכלים שבהם הוא השתמש עד היום. הוא יוצא מאזור הנוחות שלו. החיים שלו מתערערים. זו בדיוק הנקודה שבה הוא מתחיל "הכי מהר שלו". חשוב מאוד שהנקודה הזו תהיה קרובה ככל האפשר לתחילת הסיפור. חיים פשוטים ורגילים – לא מספיק מעניינים כדי לכתוב אותם, ואם תמשכו את החלק הזה יותר מדי זמן – גדולים הסיכויים שהקורא ינטוש.

הקטע עם נקודת מפנה הוא שהיא גם נקודת אל-חזור. מכאן הכול צובר תאוצה. לאט לאט אנחנו מגבירים את הקצב. עד לשיא של הסיפור. כלומר – מכאן אנחנו אמורים לשמור על המתח של הקורא. האירועים הבאים חייבים להיות יותר ויותר מרתקים, יותר ויותר חשובים, יותר ויותר מותחים. למשל: אם הסיפור התחיל בילד שבורח מבית הספר, ובעוד חמישים עמודים הוא חוזר לכיתה ויושב ומקשיב יפה בשיעורים – זה מתכון די בטוח לסיפור שלא מתפתח לשום מקום וקוראים (בודדים מלכתחילה) שינטשו את הספר עד מהרה.

עכשיו, על שחייה – אני באמת לא יודעת כלום. על שחייה אני יודעת עוד פחות ממה שאני יודעת על החיים. אבל נראה לי שרגע לפני שנוגעים בדופן הנגדית של הברכה, כדאי להרגיע קצת. שלא ניכנס עם הראש בקיר. זה מה שקורה אחרי הקליימקס. זה הרגע שבו אנחנו נותנים לקורא לנוח קצת. להירגע. לנשום. להיות אתנו עוד טיפה, בטוב, לפני שנפרדים.

יש שתי אסכולות מוכרות למדי לעניין הכתיבה. יש את המתכננים ויש את המאלתרים. אם אתם מהמתכננים – כדאי לחשוב גם על הנוסחה הזאת בסיפור הבא שלכם, ואפשר גם בסיפור הנוכחי…

בהצלחה!