יום הארי פוטר הבין-לאומי הוא מסורת חדשה יחסית, והוא מצוין ב-2 במאי, בעיקר ברשת.

למה ב-2 במאי? 2 במאי הוא היום שבו הסתיים הקרב על הוגוורטס. זה היה קרב קשה ועקוב מדם, שבו ניצחו הטובים את הרעים, והובס לורד וולדמורט, שנחשב למכשף הרשע והגדול בכל הזמנים, אבל במחיר אובדנן של דמויות רבות. עם וולדמורט מתו בלטריקס לסטריינג', וינסנט קראב ונגיני מהצד האפל, ומהצד הטוב – סוורוס סנייפ, פרד ויזלי, נימפדורה טונקס, רמוס לופין, לבנדר בראון וקולין קריבי. את קיצור תולדות הקרב ההוא, תמצאו כאן.

איך הפך 2 במאי מתאריך ספרותי נידח ליום שמציינים מעריצי הסדרה בכל העולם?

ובכן, מחברת הסדרה, ג'יי קיי רולינג בכבודה ובעצמה, החלה את המנהג הזה, ולא כל כך מזמן (מעניין כמה שנים הוא יחזיק מעמד…) זה קרה ב-2 במאי 2015. באותו יום היא פרסמה ברשת החברתית טוויטר התנצלות על מותו של פרד ויזלי, והדגישה שהיא מבינה ומצדיקה את כעס הקוראים. היא הודיעה שמעתה ואילך בכל 2 במאי היא תפרסם התנצלות על מותה של אחת הדמויות, והסבירה שהתחילה בפרד ויזלי כי מבחינתה זה היה המוות הקשה ביותר.

איך הפכה הסדרה הארי פוטר לאחת מהנמכרות בעולם ולקלאסיקה?

מובן שכל מה שאכתוב כאן עכשיו הוא חוכמה שבדיעבד. אני חושבת שמלכתחילה קשה מאוד לצפות הצלחה כזאת. זה לא שיש מתכון אחד ברור להצלחה, ובכל זאת בואו נדבר על כמה דברים שעולים על פני השטח.

כשמסתובבים בחנויות ספרים גדולות בחו"ל אפשר לראות כמה גרסאות של הארי פוטר. חלקן נמצאות במדפי ספרות הילדים וחלקן במדפים המיועדים למבוגרים. העיצוב בהתאם. הגרסאות למבוגרים הן בצבעים אפורים ומאופקים יותר.

איך קרה שהספרים האלו נקראים גם על ידי ילדים וגם על ידי המבוגרים?

נראה שיש שם "משהו לכל אחד": יש בהארי פוטר סיפור בלשי – בכל כרך מסתתר הנבל בדמות אחרת; סיפור פנטסטי – מלא ביצורי קסם, סטיות בזמן ופעולות נגד חוקי הפיזיקה, יצורים מיתולוגיים, לחשים וכשפים, וכל מה שאין, ואולי אפילו חסר, במציאות; סיפור הרפתקאות – במרכז הספר נמצאת חבורה של ילדים שמתמודדת עם הרפתקאות וסכנות ונאלצת לשבור חוקים; סיפור חניכה – הסדרה מתארת חבורה של נערות ונערים בגיל ההתבגרות, ויש בה חיפוש אחר זהות; פרודיה וסטירה חברתית – אפשר לקרוא את סדרת הארי פוטר גם כביקורת על המתרחש בבית הספר, על מאבקי כוח בחברה, על יחסים בין מעמדות שונים. יש הטוענים שהספר כולו טומן בחובו התנגדות עזה לפאשיזם, ויש אף שטוענים שהוא ספר שואה מרוכך, בלי אושוויץ.

ואם לא די בכל אלה – הכתיבה של הארי פוטר אינטליגנטית, מלאת הומור, סוחפת.

מי שכבר הגיע לגיל עשרה ומעלה כשהתחילה הסדרה ונשבה בקסמה – זכה לחוויה של שנים בהמתנה לספרים הבאים ואז לסרטים ואז לספרי המשך מסוגים שונים. למי שעדיין לא קראו אז – חיכתה חוויה שלמה וארוכה בבוא העת. עם הזמן קמו פארקים שמעמידים במרכזם את הארי פוטר והרפתקאותיו; נמכרים מוצרים – מטות, גלימות, קמעות; ישנם אתרי מעריצים, בחלקם אפשר להשתתף בחוויה בעזרת כתיבה של פנפיק – ספרות מעריצים – ספרות שבסיסה בתוך הסיפור שכבר קיים; וב-pottermore אתר שמזוהה עם ג'יי קיי רולינג, אפשר לקרוא עוד ועוד קטעים מהסאגה שכתבה מחברת הסדרה בכבודה ועצמה.

כיום, כשהרשת ממלאת שטחים נרחבים בחיינו, אנשים יכולים כמעט לחיות בתוך סיפור הארי פוטר במשך תקופות ארוכות מאוד.

עוד דבר שחשוב לציין הוא שהארי פוטר היה מעין חלוץ בשדה הספרות. זו לא הייתה סדרת הפנטזיה הראשונה שנכתבה לילדים מאז בריאת העולם, אך היא נכתבה בזמן שבו כתיבה כזו לא הייתה מקובלת במיוחד, והודות לסדרה הזו זכה הז'אנר לעדנה ונכתבו עוד ספרי פנטזיה רבים. יש ילדים שקוראים רק פנטזיה ואין להם שום בעיה למצוא עוד ועוד ספרים מהז'אנר לשנים ארוכות של קריאה.

 

איך כותבים סדרה כזאת?

ובכן – אני לא יודעת.

זה לא שהיה לג'יי קיי רולינג איזה מתכון. בכל הצלחה יש גם אלמנט של מזל. אבל אין ספק שרולינג עבדה קשה מאוד כדי לייצר את המזל הזה, והעובדה שבשנת 2015 היא החלה מסורת חדשה של התנצלויות על דמויות שהרגה בספרה האחרון – מעידה על כך שהיא עדיין עובדת כדי לשווק את הסדרה, ולא רק נישאת על גלי ההצלחה.

מאתגרת אתכם לחשוב היום, לכבוד יום הארי פוטר הבין-לאומי, על דבר אחד מיוחד שתוכלו לעשות כדי לשווק את הספר שלכם בבוא היום. ואם בא לכם לשתף, או שיש לכם רעיונות מעולים שיתאימו יותר למישהו אחר – כתבו אותם בתגובות!

בין חמישים גוונים של אפור לים סרגאסו הרחב

אנשים רבים ויקרים, אנשים שאני אוהבת מאוד, עלולים להזדעזע קשות מכך שהכנסתי את שני השמות האלו, חמישים גוונים של אפור וים סראגסו הרחב, לתוך משפט אחד. חלקם ודאי ינתקו איתי קשרים ויכחישו כי הכירו אותי אי-פעם, ואולי דווקא יגידו שמכירים לצערם, וינצלו את ההזדמנות הזאת כדי ללכלך עליי, ולהגיד כל מה שהם חושבים עליי כבר מזמן, או התחילו לחשוב ממש עכשיו, עקב המעשה הנורא…

אני אשאיר את המשפט הזה שם בינתיים, ובואו נקווה לטוב.

בין מקורות ההשראה שקיימים בעולם, לכתיבה אבל לא רק, אפשר למנות מוזיקה, אמנות מסוגים שונים, טבע, וגם דברים קונקרטיים יותר, כמו שיחות ברכבת, שערוריות משפחתיות ועוד ועוד. סופרים משתמשים בכל מקורות ההשראה האלו. לפעמים במודעות גמורה, ולפעמים במקרה.

אחד ממקורות ההשראה החזקים ביותר הוא ספרות. זה מקור השראה שלתפיסתי (ואני לא מקורים בעניין הזה, אני מודעת לכך) הוא החשוב ביותר. מי שלא קורא, והרבה – מוטב שלא יכתוב.

מספרים אפשר ללמוד הכול על כתיבה. ולא משנה באיזו ספרות מדובר. ספרי הדרכה וספרות ממש – טובה או רעה (וזכרו שבדרך כלל טובה ורעה זה בעיקר בעיני המתבונן, או הקורא במקרה הזה) – כולם חשובים מאוד כדי להפוך אותנו לסופרים.

כשמורים לספרות ומנחי כתיבה מדברים על חשיבות הקריאה לביסוס הכתיבה, הם רוצים להעשיר את השכלתנו, אבל מעודדים אותנו לברוא משהו חדש לחלוטין. שמקורות ההשראה שלנו יישארו מקורות השראה ולא ישוכפלו לתוך היצירה. והרבה פעמים זה עובד.

אבל יש גם ספרות שנשענת במידה רבה מאוד על ספרות שקדמה לה.

אני מדברת על ספרות חובבים, או כפי שהיא נקראת בלועזית, פאנפיקשן – Fan fiction.

ספרות החובבים נכתבת על ידי חובבים ומעריצים של יצירה מקורית כלשהי. החובבים בוחרים אלמנטים מסוימים מתוך היצירה, וכותבים סיפורים נוספים בתוך המרחב הזה תוך דו-שיח ברור עם היצירה.

איך זה עובד?

אם ניקח למשל את הארי פוטר – חובבים יכולים לבחור דמויות שוליים בסיפור ולכתוב להם סיפורים חדשים. הם יכולים לכתוב סיפורים חדשים שמתקיימים בתוך הוגוורטס, או בהוגסמיט, הם יכולים לספר מה קורה שנה אחר כך אצל דמות כזאת או אחרת, הם יכולים לברוא את ההרפתקאות שלהם עצמם בתוך המרחב הזה… ואכן – הארי פוטר פופולרי מאוד בהקשר הזה, וג'יי קיי רולינג מעודדת את הפעילות הזאת. (לא כל המחברים אוהבים את זה, אגב.)

ספרות החובבים התקיימה עוד לפני עידן האינטרנט, אבל היא התעצמה מאוד בזכותו. היום קיימים אתרים רבים שאליהם מעלים החובבים את סיפורי החובבים שלהם.

רוב ספרות החובבים נשארת בעולם הזה שיוחד לה – עולם ספרות החובבים. אם אעלה את הצירוף הזה, "ספרות חובבים" באוזני מורתי לספרות – היא בוודאי תיחנק קלות, או לפחות תמחה על השימוש במילה "ספרות" בהקשר הזה. כי "ספרות חובבים היא לא ספרות!"

אבל החובבים לא מתרגשים מכך…

לאחר הצלחתו המרשימה בכל קנה מידה של חמישים גוונים של אפור, חשפה המחברת כי את ההשראה לספר היא קיבלה מסדרת דמדומים, וראשיתו בכמה פרקי המשך שכתבה לסיפור של בלה ואדוארד, הגיבורים הראשיים של דמדומים. בתוך פרקי ההמשך היא שילבה גם פנטזיות מיניות, והעלתה את כל זה לאינטרנט בשם עט. כעבור זמן מה, שאחר שראתה כי טוב, החליטה ליצור דמויות חדשות ולאגד את הרעיונות והפנטזיות לספר משלה. היא פרסמה את הספר בשם עט, וחשפה את שמה האמיתי רק לאחר הצלחתו.

תגידו – "אוקי, אבל חמישים גוונים של אפור זו לא… ספרות" – ואני מקבלת את האמירה הזאת. כלומר – אני מקבלת אותה כדעה לגיטימית. ספרות יכולה להיות כל מיני דברים, ומאבקים בני שנים רבות ניטשים על מה ראוי להיחשב ספרות ומה לא, והאמת היא שלדעתי זה לא כל כך משנה.

אבל אין חולק כי ים סרגאסו הרחב הוא ספרות. לפחות אני לא מכירה חולק. והסיפור שלו לא מאוד מאוד שונה…

ראשיתו של ים סרגאסו הרחב היא בספר אחר, הנחשב היום לקלאסיקה, הלוא הוא ג'יין אייר. בספר ג'יין אייר, ג'יין היא בת מעמד נמוך שנשכרה על ידי מר רוצ'סטר, בעל אחוזה אלמן, כדי לטפל בילדיו. היא עוברת לגור באחוזה שלו, השניים מתאהבים ועומדים להינשא. אלא שאז מתברר שמר רוצ'סטר אינו אלמן, כי אם נשוי מאוד. והוא נשוי לאישה בשם ברתה מייסון, הכלואה בעליית הגג. המשך סיפורה קורע הלב של ג'יין פחות חשוב לענייננו, אבל הספר עדיין זמין לקריאה, ונדמה לי ששום ספרייה ציבורית אינה שלמה בלעדיו, כך שתמצאו אותו בקלות.

איך משתלב כאן ים סרגאסו הרחב? ובכן, ברתה מייסון מג'יין אייר היא אישה קראולית – בת תערובת מהאיים הקריביים. כשקראה ג'ין ריז את הסיפור ג'יין אייר, בהיותה קראולית בעצמה, ג'יין אייר עניינה אותה הרבה פחות מאשר ברתה המסכנה, והיא החליטה לכתוב את סיפורה. הספר נחשב מצוין, ויש בו כמובן עניין פוליטי מובהק ושקוף – הרצון לתת קול לאוכלוסיות מוחלשות ומושתקות, אבל הבסיס הוא ספר שכבר היה בעולם, ודמויות שכבר התקיימו בו. וקשה מאוד להפריד לחלוטין בין ים סראגסו הרחב ובין חמישים גוונים, לפחות מנקודת המבט הזאת, למרות פערי המעמדות הברורים שביניהם.

ההשראה-העתקה-ספרות חובבים הזו (ואמנע מלהוסיף את המילה 'פלגיאט' לרצף הקודם), מגיעה ברמות שונות במקומות שונים.

שתי דוגמאות נוספות שעולות לי בראש ממש עכשיו הן בין חברים של עמוס עוז שאי אפשר שלא להרגיש את הקשר בינו ובין וויסנברג, אוהיו של שרווד אנדרסון, והקבוע היחידי של יואב בלום הישראלי, שהוא רומן שלם שדומה דמיון מפליא ביותר לסיפורה הקצר של רוני גלבפיש, הספרדי, שהתפרסם שנים אחדות לפניו.

וזו רק רשימה קטנה והתחלתית…

מה אני רוצה להגיד?

אני רוצה להגיד שהשראה זה נפלא, וקריאה מחוללת פלאות בעולם ובתודעתנו.

כדאי לקרוא, וכדאי לקרוא לפני שכותבים, וכדאי לכתוב בהשראה של ספרים אחרים, אבל בעיקר תרגילים! ולפעמים גם תצא מזה ספרות על, אין לדעת…

וגם – כתבו, תמיד, כמה שיותר. וזכרו שלא כל דבר צריך לפרסם.

בתגובות אשמח אם תכתבו מה חשבתם, וגם דוגמאות נוספות לספרים שקיים ביניהם דמיון מעורר תמיהה, ובכלל, כל מה שיש לכם להגיד בנושא.