עריכה עצמית היא עניין משמח, והיא גם קשה מאין כמוה.

משמח למה? מפני שיש לנו כבר טקסט כתוב! וזה שונה לחלוטין מלעמוד מול דף ריק ולנסות להבין מה קורה עכשיו. יש בשר! יש עם מה לעבוד! שמחה גדולה!

והיא גם קשה מאין כמוה, כי אנחנו קצת עיוורים למה שהוא חלק מאיתנו. קשה לנו לראות את הדברים שלנו בעין ביקורתית נטולת פניות. במקרה הטוב אנחנו מחבבים את עצמנו, וקשה לנו לראות את המגרעות שלנו. במקרה הרע – אנחנו שונאים את עצמנו ולא מצליחים לראות את הדברים היפים והטובים. ובכל מקרה – אנחנו לעולם, אבל לעולם, לא אובייקטיביים. אנחנו פשוט לא יכולים להיות.

ובכל זאת, עריכה חייבת להיעשות. ועריכה עצמית, לפני שיוצאים החוצה לעולם – היא קריטית. וממש כאן באתר תמצאו כמה וכמה פוסטים על עריכה, בעיקר כאן.

למה חשבתי על זה היום?

אז ככה. במסגרת הסדרה שלנו "מה אפשר ללמוד מספר הספרים על כתיבה", קראתי את פרשת משפטים, ואז חזרתי להתחלה והתחלתי לקרוא את הפרשנויות לפרשת משפטים. אמנם התקדמתי קצת הלאה עם הפסוקים (שלא תחשבו שחיפפתי או משהו) ובכל זאת חזרתי להתחלה, כי אהבתי במיוחד את מה שעשה רש"י ממש בפסוק הראשון.

הפסוק הוא: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם." (שמות כא, א) – פסוק שלא שמתי לב אליו במיוחד בקריאה ראשונה, כי מה שיש כאן בגדול זו איזו שהיא הקדמה, נכון?

אבל רש"י, שהיה חד הבחנה ממני, למד כאן משהו ממש מכל מילה:

"ואלה המשפטים" – מדובר כאן בפסוק ראשון של פרק חדש ופרשה חדשה. זה גם נושא חדש לגמרי. בשביל מה נמצאת שם האות ו'? רש"י לומד מכך על חיבור לסיפור הקודם: "כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ואלה – מוסיף על הראשונים", והוא מסביר את הקשר בין מה שקראנו קודם למה שיש פה עכשיו.

"אשר תשים" – מסביר רש"י כי אלוהים מעדכן את משה: אתה לא עומד עכשיו להסביר להם כל דבר ודבר פעמיים ושלוש עד שהם יבינו, יפנימו, יזכרו וכו'. אתה שם את זה לפניהם. להסברים יהיה מקום בהמשך.

"לפניהם" – מדובר בעם ישראל. לא בעמים אחרים. מה שיש כאן, מחייב רק אותנו.

וכאן אנחנו חוזרים לסיפורים שלנו ולעריכה עצמית. האם לכל מילה ומילה שכתבתם יש משמעות? האם המשמעות חשובה לסיפור? לא חשובה לסיפור? אולי בקריאה שנייה ושלישית אתם מוצאים בסיפור שלכם מילים שאתם כבר לא ממש זוכרים למה התכוונתם כשכתבתם אותן, שלא לדבר על משפטים ופסקאות שלמות?

ואני חושבת שזו באמת אחת המשימות החשובות שלנו כשאנחנו באים לערוך את הסיפורים שלנו. ואוסיף שכדאי לעשות זאת ממרחק של זמן מה מכתיבת הסיפור, פשוט כי זה יעזור לחשוב בבהירות. אנחנו צריכים לעבור על הכול, משפט משפט, מילה מילה, ולמחוק את המיותר, ולדייק את הדורש דיוק. (למשל: חיית מחמד = תיאור כללי. כלב, חתול, איגואנה = כתיבה מדויקת. רוטווילר, פודל, חתול בורמזי אירופאי = כתיבה עוד יותר מדויקת, שגם מציירת תמונה במוחו של הקורא. אבל אם אין לזה משמעות – אל תכתבו את זה! מסרו את החתול למישהו שידע להעריך אותו!)

ערכו את הסיפור שלכם עד שהוא יבהיק מניקיון וממשמעות.

בהצלחה!

Image by Dimitri Houtteman from Pixabay

מזל טוב!

אתם חובקים ספר או עבודת תזה או דוקטורט או כל טקסט אחר שהשקעתם בו את מרצכם ואת נשמתכם, וזה הישג אדיר! עכשיו רק נשאר לכם למצוא עורך לשון שיעבור עליו. (לשם מה אתם צריכים עורך לשון ומה עורך לשון יעשה בשבילכם? – הציצו כאן, וגם כאן.) אם תיכנסו לאינטרנט לחפש עורך לשון – תגלו שיש לא מעט (כאן בתגובות תמצאו כמה מומלצים). איך תדעו עם מי לעבוד?

איך בוחרים עורך לשון?

אם מעולם לא עבדתם עם אף עורך לשון, ההמלצה שלי היא לפנות לשניים-שלושה. צרו איתם קשר, ספרו מעט על העבודה שלכם, ושאלו אותם אם זה יכול להתאים להם ואם הם פנויים לעבודה. אם כן – שלחו להם את הטקסט המדובר, ובקשו שני דברים: הצעת מחיר (בצירוף הערכת זמן לביצוע העבודה) ודוגמת עריכה בפורמט של מעקב אחר שינויים.

זה יכול להיות טיפה מביך לבקש דוגמת עריכה, אני יודעת. כי אתם בעצם מבקשים מהעורך להתחיל לעבוד על הטקסט שלכם לפני שאתם משלמים לו. אבל זה הדבר הנכון לעשות – גם מבחינתכם וגם מבחינתו.

זה טוב לכם – כי כך תוכלו לראות מה בדיוק עורך הלשון יעשה בטקסט שלכם.

וזה טוב לעורך הלשון – כי יש דברים שמגלים רק כאשר מתחילים לעבוד על הטקסט. לפעמים הטקסט נראה ממש טוב עד שנכנסים לפרטים ומגלים שיש בו המון בלאגן. והרבה פעמים קורה בדיוק ההפך! אני מקפידה לעשות דוגמת עריכה לפני שאני מחשבת את עלות העבודה, גם אם לא אמסור את הדוגמה (יש אנשים שלא אכפת להם…).

איך תבדקו את איכות העבודה של עורך הלשון?

זה כנראה החלק המורכב ביותר בפוסט הזה… מובן שצריך לבחון את התיקונים שקיבלתם ולראות אם הם נכונים או לא, אלא שאם הייתם יודעים את הדברים האלו – כנראה לא הייתם זקוקים לעורך לשון…

איך בכל זאת אפשר לקבל תחושת ביטחון בעורך הלשון שלכם?

1. שאלו (בעדינות, כן? תהיו נחמדים!) האם הוא למד את המקצוע איפה שהוא או שהוא סתם מוכשר. תעודה בעריכת לשון ממוסד מוכר תעיד על כך שהעורך שלכם יודע מה לחפש בטקסט, ולא סתם מסתמך על העברית המצוינת שהוא בטוח שיש לו.
2. האם יש לעורך אתר שבו הוא מציג את העבודות שלו? אם כן – תוכלו להתרשם לבד מהאנשים ומהגופים שעובדים איתו ולהבין אם הוא רציני. אם לא – בקשו לשמוע על פרויקטים קודמים שעשה, ושאלו אם אפשר לדבר עם מישהו מהלקוחות שלו, כדי לשמוע על החוויה של העבודה איתו ולמה עליכם לצפות.
3. פתחו את דוגמת העריכה, ובדקו מה יש בה. כדי לראות את התיקונים ממש, שימו לב שאתם נמצאים ב-סופי: הצג סימון בלשונית סקירה. עכשיו נסו לעבור על התיקונים ולראות מה יש שם. הרבה תיקונים – שמתבטאים בהרבה סימנים אדומים על הדף שלכם – זה מלחיץ. אני יודעת. מיד תצוף ותעלה התחושה: "מה? אני כל כך גרוע/ה?" (התשובה היא לא. תירגעו. זה בסדר. ככה זה נראה.) אבל הרבה תיקונים זה טוב. זה מראה שהעורך שם לב לפרטים ולדקויות, שזה בדיוק מה שאתם רוצים.
   שימו לב גם להערות שהוא הוסיף לטקסט וככל הנראה תראו בשוליים. אם הוא אומר לכם שהוא לא הבין משפט מסוים, זה לא בגלל שהוא טיפש. זה בגלל שהמשפט הזה היה לכם ברור לחלוטין ביניכם לבין עצמכם – אבל הוא לא עבר טוב אל הדף. וזה אומר שהעורך לא מוותר לכם ועליכם. זה נפלא. וזו רק דוגמה אחת. שימו לב לשאלות. הן חשובות.

הבנתם שהעורך מוצא חן בעיניכם?

קבלו ממנו הצעת מחיר מסודרת, שכוללת התייחסות למהות העבודה (עריכת לשון? אולי גם תוכן? הגהה?), עלות, לו"ז לעבודה, פרטי תשלום, וצאו לדרך! אבל רגע!!

מתכוונים לכתוב עוד ספרים בעתיד ורוצים לדעת לכתוב טוב יותר?

בקשו מעורך הלשון שלכם להסביר בהערות בצד למה הוא עשה כל מיני תיקונים. אמרו לו שהערות כמו: לא נכון לכתוב X ומוטב לכתוב Y בצירוף הסבר – זה משהו שמאוד מאוד תעריכו. (אגב, אם אתם רוצים ללמוד – את הדברים האלה תוכלו להשיג גם בעזרת התוכנה עברי – ואם זו הפגישה הראשונה שלכם איתה – תוכלו ליהנות מחודש חינם).

לאחר שקיבלת את העריכה

מובן שיש בכך משום מחמאה כשאתם אומרים לנו "אני סומך עליך במאה אחוז, ולא מרגיש שום צורך לבדוק אותך, פשוט תעשה מה שאתה יודע לעשות ונרד לדפוס." אבל עורך מנוסה לא ילך שבי אחרי המחמאה הזאת. אנחנו יודעים שאתם חייבים לעבור על מה שעשינו ולבדוק את זה.

איך בודקים עריכת לשון על הטקסט?

כל תיקון של איות – אני ממליצה לאשר. אם בחרתם עורך על סמך דוגמת עריכה – סמכו עליו. הוא יודע את כללי האיות, והאמת? מה זה משנה לכם אם כותבים אמא או אימא, כל או כול? לא שווה להתעסק בזה בכלל.

תיקונים של ביטויים, למשל – למרות או אף על פי ש, כדי ובכדי, וכדומה – קבלו. כדי ועל מנת – קבלו. אני יודעת. זה נראה לכם כמו התקטננות סגנונית. זה לא. יש טעויות שהשתרשו כל כך בשפה העברית – שאתם לא מבחינים בהן. אבל יש בין קוראי הספר שלכם מי שכן יבחינו. למה ליפול על שטויות?

עד כאן הדברים שחבל להתעסק איתם, אבל הנה אנחנו מגיעים לדברים שחייבים להתעסק איתם.

כאשר העורך שינה לכם שורות שלמות – חדדו את העירנות שלכם והיכנסו לפעולה.

אנחנו משנים שורות שלמות כשמה שהיה כתוב קודם היה לא הגיוני, או לא מובן, או דו-משמעי (כאשר לא התכוונתם לדו-משמעות), כשחזרתם על עצמכם, וכן הלאה. במקומות האלה חשוב מאוד שתקראו את התיקונים שלנו בתוך ההקשר שלהם, ותבדקו אם מה שכתבנו נכון ומתאים לכם. אם זה לא נכון או לא מתאים לכם – דברו איתנו! נקבע פגישה טלפונית, ונעבור על הדברים אחד אחד.

כאשר בצד הטקסט נמצאת הערה כמו: "לא הבנתי מה בדיוק ניסית לומר כאן" או "שים לב שהמשפט הזה נגמר באמצע, מה ההמשך?" או "מה? זה לא הגיוני!" או כל הערה תוכנית אחרת – היכנסו לטקסט ופתרו את הבעיה. אלה דברים שלא נוכל לעשות למענכם, וגם אם כן – זה הטקסט שלכם! אתם רוצים שליטה מלאה במה שקורה לו.

רוצים לזרז את העבודה?

יש שני דברים שאתם יכולים לעשות:

אם אנחנו מחזירים לכם את הטקסט לתיקונים לפני מעבר נוסף – עברו עליו מוקדם ככל האפשר, כדי לא לעכב את העבודה. זכרו שיש לנו לקוחות נוספים, ואם התמהמהתם חודש או ארבעה חודשים – לא בטוח שכשתחזרו אלינו נהיה פנויים.

אם יש בטקסט (וכנראה יש) תיקונים ב"מעקב אחר שינויים" – אל תשאירו אותם ככה. מה שמתאים לכם – אשרו. מה שלא מתאים – דחו, או כתבו הערה בצד (מוטב הערה בצד!). אחרת העבודה שלנו תהיה הרבה יותר ארוכה, וגם לא נדע מה מתאים לכם ומה לא, ואיפה כל הטקסט הזה עומד כרגע.

איך מסיימים התקשרות עם עורך?

כל כך חשוב לדעת איך לסיים! והסיום הזה מורכב משני חלקים:

1. סיימו. אל תמשכו את העבודה לנצח. אנחנו רוצים לסיים אותה לא פחות מכם. ושימו לב – אם אתם רוצים להגדיל את תכולת העבודה – עוד סיבוב שלנו, תוספות, התלבטויות… היו הגונים ושאלו כמה זה יעלה.
2. שלמו. בזמן. עם סיום העבודה. גם לעורכים (ממש כמו לכם!) לא נעים לרדוף אחרי אנשים בשביל לקבל את מה שמגיע להם, וגם הם צריכים בסופו של דבר ללכת למכולת. ורוב העורכים מרוויחים סכומים צנועים למדי. אז היו הגונים.

**

יש לכם קצת ניסיון וגם טיפים לעבודה עם עורכים?

כתבו כאן בתגובות – למען כולנו.

ברוח הניקיונות לפסח, הנה 22 דרכים לתקן את הטקסט שלכם (כלומר, לעשות לו עריכת לשון). ומכיוון שאני יודעת שאתם קצרים בזמן – אני חוסכת בהקדמה ועוברת מיד לתכלס. תיהנו!

22 טעויות נפוצות שאתם כבר לא תעשו

• אודות. איזו מילה נהדרת, נכון? אנחנו מאוד אוהבים את המילה אודות, מקפידים לדחוף אותה ללשונית אחת בכל אתר, וכשאנחנו כותבים, אנחנו לא סתם מספרים על הפגישה המרתקת שהייתה לנו אתמול עם בתיה שלא ראינו מאז התיכון, אנחנו מספרים אודותיה.
  .
  אבל 'אודות' בעברית פירושה "קורות". אם אנחנו מתכוונים לספר על כל מה שקרה לבתיה מאז שנולדה ועד עצם הפגישה אתמול – זה ממש מתאים. אם לא, אפשר להסתפק בלספר על הפגישה, ובדף המיוחד שלנו באתר – בפשטות עליי או עלינו. ואם רוצים בכל זאת גבוה – אז על אודות.
  .
• 'באם' וגם 'בכדי'. יפה, אה? למה לכתוב סתם 'אם' או 'כדי' אם אפשר לקשט אותן ב-בי"ת המליצה, לא ככה? אז זהו שלא. בי"ת היא לא אות של מליצה, ו'באם' ו'בכדי' הן לא תחליפים גבוהים יותר ל'אם' ו'כדי'. הן טעויות. ותרו עליהן. זה רק יהפוך את הטקסט שלכם לנקי יותר.
  .
• אז גרב, אם כבר שאלתם, היא, כלומר, הוא – זכר. גרביים יפים, ולא יפות.
  עריכה: ובכן, בשנת 2021 נפל דבר; האקדמיה ללשון העברית הכריזה כי מעתה ואילך גרב היא גם נקבה והוא גם זכר. משמעות הדבר היא שאתם יכולים להשתמש במילה כך או כך. יש מילים נוספות כאלו, אגב, פנים היא אחת מהן. למה כן חשוב לשים לב אם כך? חשוב לשים לב שאם כתבתם ספר שלם ויש בו גרביים רבות (או רבים), תתייחסו לכולן ולכולם באותו המין. זה פשוט נראה עקבי, נכון, שלם יותר.
  .
• מכירים את הקטע הזה שאתם נכנסים לחדר שלכם, סוגרים את הדלת ואפילו נועלים אותה, מתכננים איזה לפחות רבע שעה של שקט, ושנייה אחרי שאתם מתיישבים על הכורסה, או נשכבים על המיטה ועוצמים עיניים מישהו דופק בדלת? אז זהו שאין דבר כזה דפיקה בדלת. כלומר יש, אבל זה לא תקין. כי לא דופקים בדלת, אלא עליה.
  .
• בטוח יצא לכם לקרוא פעם משפט בסגנון הזה: "החצר המוטורית הינה סביבה דידקטית שבה לומדים הילדים לראשונה להכיר את חוקי התנועה…" למשפט הזה יש עשרות אלפי אחים ואחיות בכתובים, ומככבות בו המילים 'הינו', 'הינם', 'הינן' וכדומה. 'הינה' פירושה 'הנה היא'. 'הינו' = 'הנה הוא'. ואיך שהוא בדרך כלל זה לא מה שרוצים לומר… אז מה הפתרון? 'היא'. וגם 'הוא', 'הם' ו'הן'. קצר ואלגנטי.
  .
• ו"ו היא אות חביבה ביותר. עורכי דין אוהבים אותה במיוחד. בכתבי תביעה, חוזים וכדומה נמצא אותה לרוב בצירופים כמו – 'מאחר ו', 'ייתכן ו', 'במקרה ו', 'היות ו', 'כמעט ו', וכן הלאה וכו'. כל הצירופים האלה מנסים להיות פסוקית סיבה. הם רוצים לספר לנו מה קרה, מהי הסיבה שבשלה נוצר מִכְתם נעלה זה. העניין הוא שבפסוקית סיבה יש להשתמש במילית 'ש', ולא ב'ו', יפה וחגיגית ככל שהיא נראתה לנו עד כה. אז כן 'מאחר ש', 'ייתכן ש', 'במקרה ש', 'היות ש', 'כמעט ש'. החריג היחיד הוא 'הואיל ו'. כאן אתם יכולים להשתמש ב'ו' חופשי. עליי.
  .
• "הב-ט-חנו זה לזו, ברגע של חולשה…" מכירים? אז מה אתם אומרים, מי הבטיח למי? המממ… זה היה אמור להיות הדדי, אבל… האמת שזה לא. הוא הבטיח לה. היא לא הבטיחה לו כלום. וכשנראה לו שהיא פחות מחויבת ממנו לקשר ביניהם – בעצם אין לו מה להתפלא… רוצים הדדיות? אז אין בררה. נהיה חייבים לכתוב זה לזה. אני יודעת שאין רוח הפמיניזם נוחה בעניין זה, אבל במקרה הזה – זה מה יש.
  .
• את הביטוי 'חלק מהם', אפשר לכתוב יפה יותר. רק בחרו בין 'מקצתם' ובין 'אחדים מהם', וסוף סוף תרגישו שאתם כותבים גם יפה וגם נכון… 😉 (ואם אתם מחפשים שפה גבוהה פחות – השתמשו בכמה מהם.)
  .
• טווח. טווח הוא מרחק, ומשתמשים בו ביחס למדידה מדויקת. אם אתם רוצים לדבר על טווח גילאים שנע בין 3 ל-7 – סבבה. לכו על זה. 'טווח כישורים' לעומת זאת – הולך הרבה פחות טוב…
  .
• יחד עם זאת. ביטוי יפה – יחד עם זאת. הבעיה היא שיש בו כפילות. מספיק לגמרי לכתוב (וגם להגיד) 'עם זאת', וזהו.
  .
• מכירים את ההבטחה הזו, למשל של מוכרים בחנות, שאומרים לכם שכמובן שתיהנו מאחריות מלאה על המוצר? אז קודם כול – אחריות מלאה היא דבר מצוין כמובן; אבל 'כמובן ש' הוא כפילות. 'כמובן' משמעותו – 'כמו שמובן', ו'כמובן ש' – משמעותו: 'כמו שמובן ש'. מהיום הסתפקו ב'כמובן'. או ב'מובן ש'. כרצונכם. אותו הדבר לגבי כנראה ש. או כנראה או נראה ש.
  .
• מכירים את המולטי-פועל 'לקח'? איזה מדהים זה שיש לך מילה אחת שאפשר לדחוף אותה ממש לכל מקום, נכון? יש בזה רק בעיה אחת: זה לא עברית… אז מהיום, כשאתם רוצים לקחת החלטה, לקחת חלק, לקחת יוזמה או לקחת סיכון, תעצרו שנייה, ובמקום לקחת את כל הדברים האלה ועוד הרבה אחרים – תחליטו, תשתתפו, תיזמו, ותסתכנו. בעצם עזבו, אל תסתכנו.
  .
• 'מהווה' היא מילה אהובה מאוד בעברית, ומרבים להשתמש בה, רק שלא תמיד במקומות הנכונים. במילה 'מהווה' יש להשתמש רק במקום שבו מתהווה משהו. רק במקום שבו משהו נוצר. בכל מקום אחר מספיק (ונכון) לכתוב 'היא', או 'הוא' או 'הם', ולפעמים אין צורך בשום מילה כלל.
  .
• מכירים את האנשים האלה שנוטלים את החוק לידיים? אין ספק שזו תופעה בזויה שראוי לה שתיעלם מן העולם. גם הביטוי הזה – ראוי לו שייעלם מן העברית. אם בעברית יפה חשקה נפשכם כתבו: 'עשה דין לעצמו'.
  .
• סמיכויות עלולות להפוך לעתים למעין עיסה סמיכה ודביקה שהעברית לא אוהבת. דוגמה? יאללה. שימו לב לזה: עונת רביית כלבי הים. אפילו תגידו את זה לעצמכם. לא נשמע כל כך טוב, נכון? בעברית אנחנו לא אוהבים ליצור סמיכות של יותר משתי מילים. במקרה הזה נרצה לפרק את הסמיכויות ולכתוב: "עונת הרבייה של כלבי הים. הרבה יותר טוב.

• 'על מנת' הוא תחליף רווח מאוד למילה 'כדי'. רווח מדי, למען האמת. מקורו של 'על מנת' הוא בלשון חכמים, והוא משמש במקום שבו ניטל סיכון מחושב. ב-99% מהמקרים משתמשים בצירוף הזה בטעות, ויש להחליפו ב'כדי' הפשוטה והלא מתייפייפת שמתאימה תמיד. בואו נגיד ככה, גם אם תחליפו 'על מנת' נכון אחד בטעות – לא קרה כלום.
  .
• מכירים את ההתלבטות אם לכתוב פיסי או פיזי (וכך לגבי כל המילים שנגזרות משם)? ואז אתם מתחילים את המסמך בצורה אחת, ובאמצע עוברים לאחרת בלי לשים לב, ואם אתם כן שמים לב אתם אומרים לעצמכם שלפחות במקום אחד זה יהיה נכון…? אז יש לי בשורה בשבילכם: הקץ להתלבטויות. האקדמיה ללשון החליטה בשבילנו שמילה שה-S שבה מבוטאת כמו האות ז נכתבת ב-ז. וככה זה פיזי, ופיזיקה, ופיזיותרפיה, וגם מוזיאון ומוזיקה ושלל מילים אחרות שאני לא מצליחה לחשוב עליהן עכשיו. ואיזה כיף זה שלא בכל דבר צריך להחליט לבד.
  .
• ראיתם אתמול בחורה אחת עם צוואר מתדלדל? כנראה שלא. מקסימום – עור הצוואר שלה מתדלדל. עברית אוהבת דיוק.
  .
• כשהיינו קטנים קטנים (ואני מדברת כרגע אל אלה שהם כבר לא…) למדנו שמילים בנקבה נגמרות באות ה"א, אבל היו יוצאי דופן כמו קופסא ודוגמא וגרסא, שהגיעו אלינו מהארמית ושמרו על ה-א שם בסוף. לא עוד. על פי החלטת האקדמיה, גם מילים שהגיעו מן הארמית ונתפסות כשמות ממין נקבה – יקבלו סיומת ה', ובא לציון גואל. כתבו מעתה קופסה, דוגמה וגרסה.
  .
• יש המשתמשים במילה 'רכבים' כריבוי ל'רכב'. הדרך הנכונה לרבות 'רכב' היא לומר (וגם לכתוב) 'כלי רכב'. עם זאת, האקדמיה מתייחסת ל'רכבים', כשם שהיא מתייחסת ל'נשקים' ול'מידעים', כהתפתחות טבעית של השפה, (כן כן, האקדמיה ללשון העברית מכירה בהתפתחות טבעית, היא לא כפייתית כפי ש(אולי) חשבתם, ואינה מתנגדת לשימוש הזה.
  .
• 'שרטוט' או 'סרטוט'? שתיהן. מה שבא לכם. ואם עד היום גידפתם את מי שכתב שלא לרוחכם – זה הזמן לצאת תותח ולהתנצל. כך גם:
  .
• 'תפישה' ו'תפיסה'. גם מחשבתית. 'תפיסה מחשבתית' תקין לגמרי היום.

אז מה עכשיו?

עכשיו יש לכם שלוש אפשרויות:

1. אתם יכולים להגיד: "עזבו אותי מכל זה, תנו לי לשמור על הקול הייחודי שלי." שמעתי את זה הרבה, ודווקא ממי שיש להם הכי הרבה טעויות… אבל זו גישה שקיימת בציבור הרחב, ולא כל אחד שואף למצוינות.
2. אתם יכולים לקרוא שוב את המסמך האחרון שכתבתם, זה שעדיין לא יצא אל אוויר העולם ולתקן בו את הטעויות שצוינו כאן בזו אחר זו. אתם יכולים גם ליעל מעט את התהליך בעזרת המקשים Ctrl ו-F ולחפש את הטעויות אוטומטית.
3. ואתם יכולים להתייעל עוד יותר, להיכנס עכשיו לאתר ivri.guru ולהוריד את "עברי" – עורך הלשון העברית האוטומטי היחיד בישראל – אל המחשב שלכם, לרכוש רישיון הפעלה, ולתקן בקלות וביעילות את כל השגיאות שצוינו כאן ועוד מאות שגיאות אחרות.

מה עוד?

מתחשק לכם להוסיף טעויות נפוצות שנתקלתם בהן?

נפלא! בדיוק לשם כך ביקשתי מהמתכנתת האלופה שלי לשים כאן בסוף מקום לתגובות…

ושיהיה טקסט נקי וחג פסח כשר ושמח!

תעריפי עריכה זו בהחלט לא הכותרת שרציתי לתת לפוסט הזה. האמת היא שרציתי לתת לפוסט הזה כותרת שונה לחלוטין. השתעשעתי בכמה אפשרויות. השלוש המובילות הן "למה זה עולה כל כך הרבה?" "מה העורכים האלה חושבים לעצמם?" ו"מה זה העושק הזה?" ואם הייתי יודעת להוסיף לכאן אימוג'י של יצור שמעלה עשן מרוב כעס – הייתי עושה גם את זה.

למה? כי אלה התגובות שאני קוראת כל כך הרבה פעמים בכל מיני קבוצות פייסבוק. כי מהדיונים בקבוצות האלה עולה התמונה שעורכים הם חבורה של אנשים רודפי בצע שכל מטרתם היא לדפוק את הכותבים ולגזול את כספם.

אני מבינה את התגובות האלה, אל תחשבו שלא. הן נובעות מכך שאנשים רבים רוצים היום להרוויח כסף מהספר שלהם (נדבר על זה פעם, זה עניין מורכב), הוצאות הספרים מקבלות רק אחוזים בודדים מכתבי היד שמגיעים לידיהם, ורבים מחליטים להוציא את הספר לאור בדרכים אחרות. לדרכים האחרות יש משמעויות כלכליות יקרות למדי, שלא פשוט להתמודד איתן. אחת מהן היא תעריפי עריכה. תכף נגיע לזה.

מה האפשרויות שעומדות בפניכם אם ההוצאות לאור הגדולות דחו את כתב היד שלכם (או שהחלטתם מראש לא לעבוד איתן מכל סיבה שהיא)? ובכן, יש שתיים. הוצאה לאור בעזרת חברת הפקה, או הוצאה לאור לבד.

הוצאת ספר לאור בעזרת חברת הפקה

אם אין לכם את הכוחות לנהל את התהליך הזה לבד – זה בסדר גמור! פנו אליי ואפנה אתכם לחברות הפקה הוגנות.

שימו לב, חברות ההפקה לא קוראות לעצמן חברות הפקה אלא הוצאות ספרים. תדעו להבדיל בין שני הסוגים בקלות:

1. בחברת הפקה אתם מממנים את כל התהליך.
2. הסעיף הראשון קצת מבלבל, כי למרבה הצער, היום גם בהוצאות ספרים מכובדות מבקשים מכם להשתתף בהוצאות (לא בכולן!) ולכן הציצו במדף הספרים שלכם בבית, או בספרייה, והכי טוב – בחנויות הספרים, ובדקו כמה ספרים של ההוצאה הזו אתם רואים שם. אם יש רבים כאלה – זו הוצאה לאור שאפשר לעבוד איתה.

הוצאה לאור לבד

אם בחרתם להוציא ספר לאור לבד – אתם חייבים ללמוד היטב את התחום הזה, ממש כמו שלמדתם את תחום העיסוק שלכם, ולהבין איך מגיעים לאיכות גבוהה. כדי שאנשים יקנו את הספר שלכם, אתם צריכים לשכנע אותם שמדובר בספר איכותי, וכאן, חוץ מהתוכן שכתבתם שחייב להיות מצוין, גם הקנקן חייב להיות קנקן ראוי.

קנקן ראוי זה אומר: עימוד איכותי, כריכה מקצועית, הדפסה איכותית על נייר מתאים (כן, יש בתי דפוס שימכרו לכם נייר פחות מתאים פשוט כי הוא זול יותר) וכן הלאה, ובראש ובראשונה – עריכה איכותית. והנה הגענו לנושא שלשמו התכנסנו…

מהי עריכה איכותית?

עורך שעושה את עבודתו נאמנה יעבור על כל הטקסט שלכם בדקדקנות רבה. הוא יבדוק כל מילה וכל משפט. יוודא שכל מילה בטקסט מדויקת. ינקה טעויות כתיב וטעויות הקלדה, יוודא שיש כתיב אחיד לאורך כל הספר ולא פעם "אימא" ופעם "אמא" (שתי הבחירות לגיטימיות), או פעם "היעדר" ופעם "העדר" (שוב, שתי הבחירות כשרות לחלוטין) וכן הלאה. הוא יראה שהמשפטים בנויים נכון ואפשר להבין אותם רק בדרך שבה התכוונתם שיבינו אותם. הוא יראה שהתוכן עובד, שסדר הדברים הגיוני, שלא חזרתם על עצמכם סתם כי לא שמתם לב, שהדגשים נמצאים במקומות הנכונים, שהספר מייצג אתכם הכי טוב שאפשר. הוא יעבור גם על כל הפסיקים, הנקודות, הרווחים, המרכאות, סימני השאלה וסימני הקריאה, ויראה שהם לא עושים לכם שם בלגן, אלא משרתים אתכם כראוי.

עורך טוב יעבור על הספר שלכם פעמיים באופן הזה, כדי לוודא שהוא לא פספס שום דבר.

אחר כך הוא יחזיר לכם את הספר ויבקש שתעברו על כל התיקונים ותבדקו שאתם מרוצים, שלזה בדיוק התכוונתם, ששום דבר חשוב לא התעוות ולא הלך לאיבוד.

לאחר מכן הוא יעבור שוב על הספר כדי לראות שגם אחרי שנגעתם שוב בדברים – הכול יושב כמו שצריך.

בשלב הזה, הוא ימליץ לכם לקחת עוד מישהו שיעשה הגהה. "עיניים חדשות" שיראו את הטקסט באור חדש. אני מנחשת שתסרבו, כי מדובר בהוצאה נוספת, ויש סיכוי שהוא יעשה גם את העבודה הזאת בשבילכם (אני מקווה בשבילו שידע לדרוש על כך את המחיר הראוי). זה פחות טוב, כי הוא כבר מכיר את הטקסט ולכן, באופן טבעי, דברים עלולים לחמוק מעיניו (לא בגלל חוסר מקצועיות, בגלל התיקונים שהמוח האנושי עושה בחומרים שאנחנו מכירים), אבל לעורכים מעולים יש שיטות להתגבר על זה.

ואנא שימו לב, כל מה שתיארתי כאן נחשב עריכת לשון (או עריכה לשונית כפי שרבים קוראים לזה) – עדיין לא דיברנו בכלל על עריכת ספרות, שהיא עוד שלב מקדים לכל מה שדובר כאן, ושלב מורכב הרבה יותר…

למה אני מתארת לפניכם את כל התהליך הזה?

כי כל התהליך הזה לוקח המון המון זמן. כדי לעשות את כל הדברים האלה – העורך שלכם חייב להיות בריכוז מלא כל הזמן. הוא לא יכול לעבור על ספר של 300 עמודים בתוך יומיים, לנכש כמה עשבים שוטים ולהחזיר עבודה מושלמת. זה לא עובד ככה. ואל התהליך הזה העורך המצוין גם מכניס את שנות הלימודים שלו, ואת כל הניסיון שצבר במשך שנים.

הדבר החשוב ביותר שאני רוצה שתבינו מהפוסט הזה הוא שעבודת עריכה היא עבודה רבה וקשה. העורך נמצא שם בשבילכם ולטובתכם. הוא רוצה, ממש כמוכם, שהספר שלכם יצליח ויביא לכם את כל הדברים הטובים שחלמתם עליהם. הוא לא יוכל לעשות זאת ללא שכר הולם, כי בסופו של דבר – מזה הוא חי.

רוצים להוציא ספר מצוין? אל תוותרו על עורך מצוין.

רוצים עורך מצוין שיעשה בשבילכם עבודה מצוינת? יש לזה מחיר.

והאמינו לי, המחיר הוגן. בדרך כלל אנחנו עובדים יותר משחשבנו שנעבוד, לא פחות…

ולסיום, כמה זה עולה תכל'ס ואיך זה מחושב?

תעריפי עריכה מוכתבים משני פרמטרים שמשפיעים על כמות העבודה שתהיה לעורך שלכם: אורך ואיכות.

אורך העבודה מחושב לפי גליונות דפוס (בקיצור: גל"ד או ג"ד) גיליון דפוס מכיל 24,000 תווים עם רווחים. תמצאו את זה בקלות בוורד – בפס התחתון לחצו על ספירת המילים, ותיפתח לכם קופסה שבה תמצאו את מספר התווים עם הרווחים. את המספר הזה חלקו ל-24,000 ותגלו כמה גליונות דפוס יש לכם. (גיליון דפוס גם שקול בערך ל-4,000 מילים).

איכות העבודה: מחיר לגיליון דפוס ישתנה לפי איכות העבודה שעשיתם. אם העורך יראה את העבודה ויבין שהעברית שלכם מצוינת ואתם ברורים ולא חוזרים על עצמכם וכו' וכו' – הוא ייתן מחיר נמוך יחסית. אם יגלה שמצפה לו עבודה רבה – המחיר יהיה גבוה יותר. ובכל זאת, מספרים – אני יכולה להגיד רק מה קורה אצלי. אני גובה 1000-700 ש"ח לגיליון דפוס לעבודה של עריכה מלאה. אצל עורכים אחרים יש להניח שתמצאו תעריפי עריכה מעט שונים.

את מחיר הגל"ד הכפילו במספר הגל"דים שלכם – ויש לכם אינדיקציה לא רעה לעלות העבודה שלכם.

**

עורכים: שכחתי משהו? רוצים לחדד עוד משהו? אשמח מאוד בכל תגובה!

קלישאות זה האנטי-קרייסט. קלישאות זה איום ונורא. תיכף נגיע לזה. קודם – סיפור.

לפני כמה ימים פתחתי קובץ ישן נושן שכתבתי לפני כמה שנים טובות. זה היה ספר שכתבתי בשביל מישהי אחרת (יום אחד אני אכתוב פוסט על הקטע הזה, אנשים שלא כותבים את הספרים שלהם, לא תאמינו כמה כאלה יש…) ההוצאה לאור של הספר הזה התעכבה תקופה ארוכה, שנים – כמו שכבר כתבתי, היו שם כל מיני עניינים אישיים שמנעו מבעלת הספר להתקדם, וסוף סוף היא החליטה לחזור אליו ולהשלים את הפרויקט.

כשאני קוראת משהו שכתבתי מזמן – אני תמיד ניגשת לטקסט ברגשות מעורבים. כתיבה משתנה עם הזמן, ואני לא יודעת מה אני אחשוב על מה שאראה. האם אוהב את זה? אולי אתבייש בזה?

במקרה הזה לא אהבתי נורא ולא התביישתי בכלל, אבל כן שמתי לב שזו כתיבה אחרת. זו כתיבה שונה לגמרי מהכתיבה שלי היום. וגם שמתי לב שזו כתיבה נורא יפה. מילים גבוהות כאלה. תהיתי על העניין הזה, והתקשרתי למורת הבית שלי, והיא אמרה שאכן, כותבים בתחילת דרכם נוטים לכתוב נורא יפה. בשפה גבוהה כזאת. לוקח זמן למצוא את הקול שלך.

ואז נזכרתי בעוד דבר שעושים כותבים בתחילת דרכם. במסגרת הכתיבה היפה הזאת, כותבים בתחילת דרכם כותבים המון ביטויים יפים. ביטויים חכמים כאלה. מטבעות לשון, פתגמים… בקיצור, קלישאות.

עכשיו, בואו נשים רגע את הכתיבה היפה בצד, סבבה? אני מבטיחה שעם הזמן, אם רק תכתבו עוד ועוד, תיגמלו מזה ותמצאו את הקול הייחודי שלכם. בואו נדבר רגע על קלישאות.

מה זה קלישאות?

קלישאות הן ביטויים שחוקים. כאלה שהיו יפהפיים בפעם הראשונה שהם הושמעו או נכתבו, ועם הזמן הם… נו, נשחקו. השתמשו בהם יותר מדי (דווקא בגלל שהם כאלה יפים). רוצים דוגמאות? בבקשה:

"אם מוחמד לא יבוא אל ההר – ההר יבוא אל מוחמד."

או –

"לא להעיר שדים מרבצם."

אתם כבר מבינים על מה אני מדברת.

מה כל כך רע בדברים היפים האלה? ובכן – העובדה שכבר ראינו אותם ושמענו אותם וקראנו אותם מיליון פעם. ואם נכתוב אותם עוד פעם – אנחנו הופכים את הטקסט שלנו למשהו שהקורא יכול להשלים לבד. הוא לא צריך אותנו. מה שכתבנו הופך לשקוף, נדוש, משעמם.

מה עושים?

או. קודם כול – עוברים על כל הטקסט ומנקים ממנו את כל השומן הזה. עכשיו. אל תחכו שעורך לשון (טוב) יגיד לכם את זה. נקו כל הביטויים השחוקים. כל הקלישאות. כתבו במקומם משהו אחר מגניב וחדש ומעניין.

אבל יש עוד משהו נחמד שאפשר לעשות, והוא שבירת קלישאות, שזה לקחת את הקלישאה ולעשות עליה טוויסט. לקחת דווקא את מטבע הלשון שכולם מכירים (שלא לומר מקיאים) ולעשות ממנו משהו מיוחד ומפתיע. כך נגרום לקורא להיות דווקא הרבה יותר מרוכז בספר שכתבנו, כי הוא ייהנה למצוא את הפנינים האלו.

איך שוברים קלישאות?

שאלה מעולה! הנה שתי דוגמאות:

"במקרה הזה ההר בא אל מוחמד ועוד איך. בריצה הוא בא."

או:

"הוא תמיד מעיר שדים מרבצם. זה הקטע שלו."

במקרים כאלה לא רק שלא כתבתם קלישאה, אפילו הוספתם עומק, כי הקורא מזהה שיש כאן עוד משהו, וחוגג את האינטליגנציה שלו.

מה עושים עכשיו?

קודם כול כותבים. המון!

וחוץ מזה – חוזרים אל הטקסט שלכם ומנקים ממנו את כל הקלישאות.

ואז מתרגלים טוויסטים של קלישאות ומעלים אותם לכאן, לתגובות!

**ותודה רבה לאתי המקסימה שהזכירה לי את המייל שכתבתי בעניין הזה לפני מיליון שנה, ושלחה לי דוגמאות מופלאות שכתבה בעצמה.

מה אתם חייבים לדעת על פסיקים, נקודות ורווחים?

זה אחד הפוסטים הכי טכניים שיש כאן בבלוג, ואחד החשובים שבהם. אנא קראו אותו!

למה הוא כל כך חשוב?

כי פסיקים, נקודות ורווחים יכולים להרוג את הספר שלכם. אם לא שמתם אותם במקומות הנכונים – הם יהרסו את חוויית הקריאה של הלקטורים בהוצאות וירגיזו אותם, ואם הוצאתם את הספר לאור לבד ולא טיפלתם בהם כראוי – המצב אף חמור יותר.

אז שימו לב טוב-טוב לכללים הבאים, ויישמו אותם בכתב היד שלכם.

1. היזהרו מרווחים כפולים (מילה מילה). אין שום מקרה בשפה העברית שבו ראוי לשים רווח כפול (=לחיצה כפולה על רווח). אם יש לכם נטייה כזאת, ואם אתם לא רואים רווחים כפולים (לא תמיד קל לראות אותם, בעיקר אם הטקסט מיושר לשני הצדדים) – לאחר שכתבתם לחצו על ctrl+F הקישו בשורת החיפוש רווח כפול, מצאו את כל המקומות הללו ומחקו רווח אחד. (למתקדמים – אפשר לעשות את זה אוטומטית בעזרת Find and Replace)
   .
2. לעולם לא יבוא רווח לפני פסיק או לפני נקודה (מילה ,). נקודות ופסיקים לעד ייצמדו למילים שלפניהם. אם הפסיק או הנקודה צמודים למילה הבאה (מילה ,מילה) – תקנו זאת! אם יש רווח לפני הפסיק ורווח אחריו (מילה , מילה) – תקנו זאת! זו טעות וזה נראה נורא. (כל מה שנכתב כאן על פסיקים נכון גם לנקודות). גם את זה אפשר לתקן בקלות כמו שהסברתי בסעיף 1).
   .
3. אחרי פסיק או נקודה או סימן שאלה או סימן קריאה – תמיד תמיד תמיד יבוא רווח! תמיד! (לא מילה,מילה אלא מילה, מילה)
   .
4. מירכאות המשמשות לציטוטים הן לא סימני פיסוק. אם אחת הדמויות בטקסט שלכם אומרת משהו ואז עושה משהו, זה לא יראה כך: "תוריד את הידיים המטונפות שלך מהמקלדת שלי" אמר דני והניף את ידו לאות איום; אלא כך: "תוריד את הידיים המטונפות שלך מהמקלדת שלי," אמר דני והניף את ידו לאות איום. חייב חייב חייב להיות סימן פיסוק (פסיק, נקודה, סימן שאלה) בסוף הציטוט. חייב.
   .
5. סימני פיסוק בתוך הציטוט או מחוצה לו (מהמקלדת שלי," או מהמקלדת שלי",) – זה קצת טריקי. כאן אפשר לבחור. יש הוצאות ספרים שמכניסות את כל סימני הפיסוק לתוך הציטוט – פסיקים, נקודות, סימני שאלה, סימני קריאה (אם יש, עדיף שלא יהיו, תיכף נדבר על זה), יש שמוציאות את כולם החוצה, ויש שעושות איפה ואיפה – סימני שאלה בפנים, פסיקים ונקודות בחוץ. אני בעד בפנים. מה שלא תבחרו – הקפידו על אחידות לאורך כל כתב היד. ככלל, אחידות היא הדבר החשוב ביותר. (למשל, אתם יכולים לכתוב 'אימא' – כמו שנכון היום לפי האקדמיה או 'אמא' – כפי שהיה נכון פעם לפי האקדמיה, אבל אי אפשר פעם 'אימא' ופעם 'אמא').
   .
6. אם יש סימן פיסוק בתוך המירכאות – לא יהיה עוד אחד מחוצה להן. ("אוף.".) וכמובן לא פסיק, סימן ציטוט ואז נקודה ("אוף,".") אחד מספיק לגמרי. זה נכון גם כשמדובר בסוגריים. אחד מספיק לחלוטין.
   .
7. היזהרו מסימני קריאה. סימני קריאה הם ישויות מאוד לא ספרותיות. עוינות אפילו. או שעוינים אותם… אל תסתבכו. פשוט נקו אותם מהטקסט שלכם. אם מה שכתבתם לא מספיק חזק ומרשים בלי סימן הקריאה – זה לא כתוב טוב. מחקו את סימן הקריאה וכתבו שוב, חזק יותר. ולעולם לעולם לעולם אל תכתבו שני סימני קריאה בזה אחר זה, ובטח שלא שלושה. אם זה פוסט בפייסבוק או מייל – עשו כרצונכם (אני מחבבת מאוד שני סימני קריאה, למשל) אבל בספרות זה ממש ייהרג ובל יעבור.
   .
8. שלוש נקודות – כמה שפחות. וגם – השתמשו בהן בעיקר בדיאלוגים. כלומר בתוך סימני ציטוט. אל תזרעו בטקסט השוטף שלכם שלוש נקודות על ימין ועל שמאל. זה אולי נותן לכם תחושה שהטקסט מלא משמעות, אבל בפועל הוא לא. ולקטורים ממש מתעבים את זה. בקיצור, ותרו עליהן.

בתגובות ספרו אילו טעויות נוספות מפריעות לכם ליהנות מספרים – לטובת כולנו!

זהו פוסט אורח, או נכון יותר – אורחת, נוסף. ניקוד הוא דבר חשוב, אבל אני לא יודעת עליו יותר מדי. לכן ביקשתי מהמומחית – אפרת אקשטיין – לכתוב את המאמר הזה.

מהו ניקוד ולמה זה חשוב?

תלמיד בכיתה א' לומד לקרוא מילים מנוקדות. תפקידו של הניקוד בשלב ראשית הקריאה ברור: הוא מכוון את הקוראים הצעירים לקריאה מדויקת וללא ניחושים. הילד קורא אות אחר אות, ובעזרת הניקוד הוא יודע איך לקרוא את האות שלפניו.

לאחר שהילד כבר יודע לקרוא, מסירים בשבילו את הסימנים הללו. הסיבה היא שאחרי תרגול וקריאה רבה אנחנו כבר לא קוראים אות באות, אלא מזהים את המילים בשלמותן. יותר מזה, כשהילד בקיא בקריאה וקורא היטב, הוא יודע לזהות גם את ההקשרים – את המילים בתוך המשפט, וכך הוא יודע אם המילה שלפניו היא מָטָר או מֶטֶר, שִׁגְרָה או שֶׁגָּרָה; על פי ההקשר.

למעשה בהתפתחות הכתיבה בעברית התהליך היה הפוך. ראשית היו עשויות המילים מאותיות ללא ניקוד, כפי שאנו מוצאים למשל בספרי התורה שבבית הכנסת, הכתובים בדיו על קלף. אין בהם ניקוד כלל. בתקופה מאוחרת יצרו את הניקוד, והמציאו את הסימנים המצטרפים לאותיות, שתפקידם הוא להביע איך אמורים לקרוא כל אות וכל מילה.

טקסטים מנוקדים, או: איפה יש ניקוד?

לא רק ילדים נעזרים בניקוד, אכן יש ניקוד גם בטקסטים מקודשים – בתפילות שבסידור ובספרי התנ"ך, וכן במשניות ובכמה כתבי קודש נוספים – כדי שלא לטעות בהגיית המילים ובכוונתן. אך גם בספרי שירה ובשירים בכלל הרבה פעמים יש ניקוד. האם גם מטרתו היא שיידעו כיצד לקרוא את המילים במדויק?

גם אם אפשר להצליח בנקל לקרוא שיר ללא ניקוד, הניקוד בעצם קיומו מביע את כוונת המשורר: שלכל מילה ומילה ולכל תג ותו יש משמעות בשיר. כיום אפשר למצוא פה ושם גם ספרי פרוזה לירית מנוקדים, והניקוד מכוון את הקוראים למשמעויות המדויקות של הכותבים, ובעיקר מעביר להם את המסר – שהמילים נבחרו במדויק בטקסט שהם קוראים, ושיש לשים לב לנוכחותן ולמשמעותן.

הניקוד איננו קישוט של האותיות, גם אם צורנית הוא באמת מייפה אותן. היופי שבניקוד הוא הכוונה והמשמעות שהוא מביע מתוך המילים. כאשר כותב רוצה להעניק לקורא את חוויית הקריאה בטקסט מנוקד והוא אינו יודע לנקד, עליו לפנות לאיש מקצוע שינקד בשבילו. המנקד ישאל שאלות מכוונות כדי להבין בדיוק למה התכוון הכותב, וכך יעניק לטקסט את הניקוד הקולע ביותר למה שהכותב רצה להביע. לנקד בדיוק את מה שאליו התכוון המשורר.

ניקוד לכול

תלמיד בכיתה א' יודע לקרוא עם ניקוד, אך הוא איננו יודע לנקד. בספרים הוא תמיד יראה שכתוב, למשל, "אַבָּא אָכַל לֶחֶם", אבל כשיכתוב זאת בעצמו כל האפשרויות יעמדו לפניו – "אָבַּא אַכַל לֵחֶם", או אולי "אַבַּא אַכָל לֶחֵם". תלמיד בכיתה א' למד רק את קריאת הניקוד, רק מצד התפקיד שיש לניקוד בהוראות ההגייה. הוא משתמש בניקוד רק כדי לדעת איך קוראים את המילים – אם "אכל" הוא "אָכַל" או "אֹכֶל", אם "לחם" הוא "לָחַם" או "לֶחֶם" – ולכן מבחינתו אין הבדל בין קמץ לפתח או בין צירה לסגול. אך מתוך שהוא אינו יודע לנקד בעצמו, הניקוד אינו משמש אותו בתפקידו השני והמשמעותי, לרדת לעומקן של מילים בעברית.

כותב שרוצה להעביר באמצעות הניקוד את עומקן של המילים שכתב עושה זאת לרוב באמצעות משא ומתן עם המנקד. כשהמנקד מצליח להבין את כוונתו המדויקת הוא מנקד זאת בשבילו. אילו הכותב היה יודע לנקד בעצמו, כל תהליך הכתיבה עצמו היה מלווה בדיוק המרבי של המילים, הצורות והמשמעויות של השיר או הסיפור שלו.

ידיעת ההבדל בין קמץ לפתח ובין שורוק לקובוץ היא לא רק ידע טכני. הניקוד הוא ידע מעמיק שיורד לשורשן של מילים ולדקדוקן. כותבים רבים שהגיעו לשלב הניקוד של כתביהם גילו פתאום שיש כמה דרכים להבין את המילים שלהם, ושעל ידי הניקוד אפשר לצבוע אותם בגוני משמעות חדשים. ידיעת הניקוד מלכתחילה נותנת עושר והבנה בעברית ומתוך כך שימוש עמוק יותר בה. בתהליך ניקוד שירה גילו הכותבים שאפשר להעניק לשיר שלהם נופך מקראי, ליצור צמדי מילים באמצעות הניקוד ואפילו לבחור במשחקי מילים מה הצורה שתהיה בולטת ומה הצורה שתהיה מוסתרת ורק משתמעת. כותבי פזמונים גילו שהחריזה שלהם לא מתאימה, כי הניקוד חשף אם המילה שבחרו היא מלעיל או מלרע, בסגול או בקמץ, לפעמים בניגוד למה שחשבו מלכתחילה ולמה שאנו רגילים לומר.

ניקוד פה ושם

בספרים שבהם אין צורך בניקוד מופיע הכתיב חסר הניקוד, ובשמו הידוע יותר – הכתיב המלא. הכתיב המלא למעשה מלא באותיות הניקוד העבריות אהו"י. במקום שבו אמור להיות חיריק חסר מופיע חיריק מלא, ובמקום של חולם חסר מופיע חולם מלא. אותיות אהו"י מסייעות לקריאה במקום הניקוד בספרים כאלה, אך לפעמים אותיות אהו"י לא מספיקות. הן לא נותנות לנו להבדיל בין כל סימני הניקוד. למשל, הן לא תעזורנה לנו לדעת אם המילה "שבה" היא "שָׁבָה" או "שֶׁבָּהּ", שתיהן נכתבות בכתיב חסר הניקוד באותה דרך. במקרים שבהם ההקשר אינו מספיק כדי להבין בקריאה ראשונה וזורמת מילה שיש כמה דרכים לקרוא אותה, כותבים רבים בוחרים להשתמש בניקוד חלקי. הם מנקדים אות או שתיים מן המילה, וזהו ניקוד עזר לקריאה.

ניקוד עזר כזה חייב להיות מדויק. אי אפשר לבחור באקראי אם לנקד קמץ או פתח להבעת תנועת a, ואי אפשר להחליט אם תנועת e תנוקד בצירה או בסגול רק על פי האינטואיציה. הידע בניקוד איננו סוד, ובשל כך אין שום צורך להתעלם ממנו. ספר שלם שכתוב נפלא אך מופיע בו ניקוד עזר שגוי – יש בו טעם לפגם. אם הידע בניקוד קיים ונגיש לכול, אזי גם מילים בניקוד חלקי ומזדמן זכאיות להיצמד לדקדוק הנכון שלהן ולצורה האמיתית שלהן בעברית.

ניקוד חלקי או לא מלא אפשר למצוא פעמים רבות בספרי ילדים. לפעמים למען הקוראים הרכים מוותרים על קובוץ או על חולם חסר, וממלאים את הכתיב אף על פי שהוא מנוקד: "לִקְרֹא" הופכת ל"לִקְרוֹא", "סֻכָּר" הופך ל"סוּכָּר", ודגשים עשויים להיעלם: "מַתָנָה" במקום "מַתָּנָה", "גֶזֶר" במקום "גֶּזֶר". הדעות חלוקות בנוגע לניקוד כזה, אך חשוב לדעת כי גם ניקוד בשיטה כזו מצריך בראש ובראשונה את הידע האמיתי בניקוד. רק כותב שיודע איפה צריך חיריק חסר ואיפה צריך דגש, יכול להפעיל שיקול דעת ולבחור להשמיט אותם. הוא אף יכול להחליט החלטה מושכלת בנוגע לטקסט המנוקד, ולדעת להמליץ אם כדאי להיצמד בו לניקוד המלא דווקא, כדי שקריאת טקסט מנוקד תהיה לא רק למטרת נוחות הקריאה, אלא גם תעביר את המבנה הדקדוקי האמיתי של מילים, והקורא יראה ניקוד נכון ויוכל לחקות אותו כשילמד גם הוא לנקד.

כתיב מלא לחלוטין, שאין בו ניקוד עזר ואין בו ניקוד חלקי או ניקוד בכלל, נובע גם הוא מידיעת הניקוד. כדי לדעת אם כדאי לכתוב "חוכמה" או "חכמה", "קיבל" או "קבל", "בוקר" או "בקר", יש לדעת את כללי הכתיב המלא. כתיב מלא אחיד נשען על המלצות האקדמיה ללשון העברית, וכבכל הנחיות לכתיב מלא הן נשענות על טקסט מנוקד! מי שיודע אם יש במילה חולם חסר או מלא ומאיזו סיבה, יודע אם מומלץ להוסיף ו' לחולם כשהטקסט לא מנוקד; מי שיודע איזה חיריק יש במילה מנוקדת ומה משמעותו, יודע אם בכתיב חסר הניקוד עליו להוסיף י' במקום החיריק.

ניקוד לאוהבי המילה

כותבים אוהבים לקרוא. כותבים אוהבים מילים. מילים אוהבות ניקוד.

הניקוד מבטא את עומק המילים בעברית. כותב שרוצה לכתוב היטב, עליו לקרוא עוד ועוד. מתוך עושר הקריאה והשפה הוא יוכל להשפיע החוצה וליצור את כתביו. קריאת טקסט מנוקד מוסיפה נופך מהותי לקריאה ומעשירה עוד יותר את הכותב. ידיעת הניקוד עושה זאת על אחת כמה וכמה.

מה עושים עכשיו?

כתבתם שיר או סיפור ואתם רוצים שאפרת תנקד לכם אותו? לחצו כאן כדי למצוא את הפרטים שלה.

רוצים לנקד את השירים והסיפורים שלכם בעצמכם? חשוב שתדעו לעשות את זה נכון. (ניקוד לא נכון זה דבר עצוב. מאוד.) אפרת אקשטיין, כותבת המאמר הזה, היא גם היוצרת של קורס ללימוד עצמי של ניקוד. בלחיצה כאן תוכלו להגיע לקורס.

שתי טעויות נפוצות ביותר של סופרים מתחילים הן שימוש בפעלים סבילים ושימוש בתוארי-פועל.

רגע! אל תברחו! אני מיד מסבירה.

.

נתחיל בפעלים הסבילים.

פעלים סבילים הם: 'נלקח' במקום 'לקח', 'נאמר' במקום 'אמר', 'הונח' במקום 'הניח', וכן הלאה וכו'.

משפטים שמקורם בחטאים שכאלו הם למשל:

המקרר החדש הונח בדירה. בימים הקרובים יהיו חייבות להתקבל כמה החלטות קריטיות בנוגע לספות בסלון, לשולחן האוכל ולתאורה בפרגולה.

בואו נסתכל יחד על שני המשפטים האלה.

מה הנושא?

במשפט הראשון הנושא הוא המקרר. במשפט השני נראה שהנושא הוא ההחלטות.

הבעיה הראשונה אם כך היא שזה פשוט לא מעניין. לאף אחד לא אכפת ממקרר, ובטח שלאף אחד לא אכפת מ"החלטות". ואולי הנושא הוא הספות בסלון, שולחן האוכל והתאורה בפרגולה? זה לא באמת חשוב, כי גם מהם לאף אחד לא אכפת. אכפת לנו מאנשים. עם אנשים אנחנו יכולים להזדהות. לאנשים אנחנו יכולים לדאוג. אנשים יכולים להשאיר אותנו ערים בלילה. מקררים, ובכן, פחות.

מה עוד?

במשפט הזה אף אחד לא נושא באחריות על שום דבר. אין כאן סיכונים. יש כאן סיקור שיש אנשים שחושבים שהוא מלומד (לא ברור לי איך, אבל הפועל הסביל נושא עמו איזו הילה משכילה), ואם למשל נפל איזה גלגל מהמקרר כשהביאו אותו למקום שבו הניחו אותו – הרי שאף אחד לא אחראי לכך ואף אחד לא אשם.

כשלמדתי עריכה בבית ברל, לימדו אותי ש"עברית לא אוהבת פעלים סבילים". אני יודעת, זה משפט קצת מצחיק. ובכל זאת, פתחתי תנ"ך בכמה מקומות אקראיים, ואכן, כל המשפטים שקראתי היו פעילים ולא סבילים. ייתכן שזה מקרה. ייתכן שיש בהחלט משפטים סבילים בתנ"ך, אבל אני מנחשת שהם מעטים.

ואולי הסיבה הטובה מכול לא להשתמש בפעלים הסבילים היא שהמשפטים שיוצאים מהם פחות ברורים.

ראו את האלטרנטיבה:

הנחנו את המקרר החדש בדירה. בימים הקרובים אנחנו חייבים להחליט על ספות לסלון, שולחן אוכל, ואיך בדיוק אנחנו רוצים את התאורה בפרגולה.

לא יותר נעים? (ואם נשבר גלגל בדרך – אנחנו יודעים בדיוק מי האחראי לעניין…)

.

החטא הדקדוקי השני הוא כפי שאמרתי, שימוש בתואר הפועל.

הנה כמה דוגמאות:

"אוי, מתוק שלי, אני כל כך מצטערת," אמרתי בחמלה.

"אני לא מאמינה שזה קורה." לחשתי בחוסר אמון.

"איך את לא מתביישת להחזיר לי רכב עם מראה שבורה ובלי אף טיפה של דלק!" צעקתי בכעס.

כל תוארי הפועל במשפטים הללו, כלומר – "בחמלה", "בחוסר אמון", "בכעס" – מיותרים לחלוטין. הם לא יותר מאשר שומן. ריפוד מיותר שהתוספת היחידה שלו לטקסט היא הגדלת מספר המילים. אם כתבתם אותם – תרגישו יותר טוב כשתבדקו כמה מילים כבר כתבתם בסוף יום הכתיבה שלכם. אבל זו אשליה. כי אין בהם שום תוספת של ממש, והדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות בהם הוא למחוק אותם.

.

המשפטים:

"אוי, מתוק שלי, אני כל כך מצטערת," אמרתי.

"אני לא מאמינה שזה קורה." לחשתי.

"איך את לא מתביישת להחזיר לי רכב עם מראה שבורה ובלי אף טיפה של דלק!" צעקתי.

חזקים לאין שיעור מהמשפטים הקודמים.

.

משפטים אפילו חזקים יותר יהיו:

"אוי, מתוק שלי, אני כל כך מצטערת," אמרתי.

"אני לא מאמינה שזה קורה." אמרתי.

"איך את לא מתביישת להחזיר לי רכב עם מראה שבורה ובלי אף טיפה של דלק!" אמרתי.

'לחשתי' ו'צעקתי' מיותרים. המשפט עצמו מעביר את האופן שבו נאמרו הדברים, וזו בהחלט כתיבה טובה יותר.

.

ואתם יודעים מה? אם ברור מי מדבר, אפשר גם ככה:

"אוי, מתוק שלי, אני כל כך מצטערת."

"אני לא מאמינה שזה קורה."

"איך את לא מתביישת להחזיר לי רכב עם מראה שבורה ובלי אף טיפה של דלק!"

.

נגענו כאן רק בקצה קצהו של קרחון התארים שיש לנקות מטקסט. יש עוד רבים-רבים כאלו. אם מתחשק לכם עוד – תנו סימן כאן למטה בתגובות – ונרחיב הלאה. בינתיים – אם תתקנו רק את שני הדברים הקטנים האלו – מובטח לכם שהטקסט שלכם ישתפר פלאים.

נסו ושתפו!

ככותבים – אנחנו רוצים לעשות המון דברים. אנחנו רוצים לבנות דמויות לתפארת; אנחנו רוצים עלילה מיוחדת, מפתיעה, שתסעיר את הקורא; אנחנו רוצים לכתוב יפה – לשים על הדף מילים מוצלחות, דימויים טובים, רמיזות לספרות אחרת, גבוהה יותר, או לאירועי היומיום שיחזקו את הרעיון הבסיסי שבספר שלנו ויטענו אותו משמעות… אנחנו רוצים ספר שילכוד את הקורא. שלא ייתן לו לישון בלילה. שיכריח את הקורא לקרוא. ברצף. עד שזה נגמר. ואם כמה לילות אחר כך הוא לא יצליח להירדם כי הוא עדיין חושב על הספר – נהיה ממש ממש מרוצים.

אחד הדברים שחשוב לזכור בכל העניין הזה, הוא שאם אנחנו כותבים פרוזה (ולא עיון, למשל), הקורא לא מחפש גילויים מסעירים מההיסטוריה, הוא לא רוצה שנסביר לו על העוולות שקורות בעולם, הוא לא רוצה שנלמד אותו ובטח לא שנחנך אותו. הוא רוצה שנרגש אותו. הוא רוצה להרגיש את הספר בבטן. עמוק. הוא רוצה זרמים בידיים. הוא רוצה מועקה בלב. (קצת, לא התקפי לב, כן?) והוא רוצה סוף מספק. כזה שייתן לו תחושה שהייתה משמעות לכל מה שהוא קרא עכשיו.

אבל בואו נעזוב לרגע את הסוף, ונדבר על כל ההתרגשות שבאמצע.

הקורא שלנו מתרגש כשהוא מזדהה עם גיבור הסיפור.

כותבים מתחילים חושבים לפעמים שכדי לרגש את הקורא, הם צריכים להעמיס הרבה רגשות על הגיבור. אם נתאר בפרוטרוט כל נימה של רגש שעוברת על הגיבור –צער, אימה, מצוקה, בכי, וכן הלאה וכו' – הקורא ירגיש גם הוא צער, אימה ומצוקה, ואולי הוא אפילו יבכה. כלומר – אם דמות בוכה ובוכה ובוכה – יש סיכוי טוב שגם הקורא יבכה ויבכה ויבכה, וכשהוא יגמור לבכות עם הספר הזה – הוא ירוץ לבכות עם הספר הבא.

האמת היא שזה לא עובד ככה.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי שרלוונטיים לעניין הזה, הוא הספר "הביתה" שכתב אסף ענברי, ויצא ממש ממש מזמן. הספר הזה מילא אותי בכל הרגשות הללו. הוא מילא אותי בכל הרגשות הללו אף על פי שאף אחד מהם לא נכתב שם. "הביתה" של אסף ענברי הוא ספר שכתוב באופן מיוחד – יש בו בעיקר פעלים. אסף ענברי הסביר את העניין באיזה מאמר. הוא הסביר שהשפה העברית מטבעה היא שפה של פעלים. וכך, במקום לספר לנו על הרגשות של הדמויות, הוא מספר מה הן עושות ומה קורה להן.

הספר המאופק הזה, המודחק הזה, הצליח לגרום לכל הרגשות שלא נכתבו בו במפורש – לפרוץ מתוכי. זה היה ספר שקראתי בנשימה עצורה, אף על פי שהוא לגמרי לא קל, ולקחתי איתי עוד ימים רבים. וכן, גם המלצתי עליו לכל חבריי (חבריי כבר יודעים שהמילה "המלצתי" היא שם קוד ל"אילצתי" – בדרכי החיננית כמובן – אבל בואו נשים את זה בצד). ואני לא ממליצה על הרבה ספרים. רק על כאלה שאני מאוד מאוד בטוחה בהם.

מ"הביתה" למדתי את הכלל הזה: רוצים שהקורא יבכה – אל תכתבו שהגיבור/ה בוכה. רוצים שהקורא ירגיש אימה – אל תכתבו שהגיבור מרגיש אימה. תבטאו את זה בדרכים אחרות. ספרו על תחושה גופנית, או ספרו סיפור שמעורר אימה.

השאירו את הבעות הרגש לקורא.

כשחיפשתי תמונה מתאימה לפוסט הזה, חשבתי פתאום על משחק פוקר, ובהתרגשות רבה המצאתי לעצמי מושג חדש (נראה לי), והוא: כתיבת פוקר. (אני עדיין לא יודעת אם זה יתפוס. הישארו עימי…) גילוי נאות: מעולם לא שיחקתי פוקר, יכול להיות שאני כותבת שטויות עכשיו, אבל אני יודעת שני דברים על משחק פוקר: אני יודעת שאסור לחשוף את הקלפים, ואני יודעת שסביב השולחן שורר מתח. לפעמים אפילו עז. אז כתבו ככה, כתבו כמו שחקני פוקר, אל תחשפו את הקלפים, ותנו למתח להתגבר…

בהצלחה!