אז מתברר שכן, יש דבר כזה. פנטזיה יהודית היא זירה ספרותית חדשה שווה בדיקה גם אצל אנשים שמדף הפנטזיה הוא לא הראשון שהם ניגשים אליו בספרייה או בחנות הספרים (ואולי בכלל לא).

הספר הראשון שקראתי בז'אנר הזה הוא "חרשתא". והדבר הכי חד משמעי שאני יכולה להגיד על חרשתא, הוא שכזה עוד לא קראתי. במובן הכי טוב שיכול להיות. ואני חושבת שהחידוש הגדול ביותר שיש בו הוא אוסף הדמויות שבו.

נתחיל מהדמות הראשית. אופיר, גיבורת הספר, היא בת שירות. זה לא שלא יצא לי לקרוא על בנות שירות. אפילו יצא לי לערוך לפני כמה שנים ספר שבמרכזו בת שירות, ובכל זאת – זה לא אפיון רווח בספרות. שלא בצדק בנות שירות לא מקבלות ייצוג מספק בספרות העברית.

ואני חייבת להגיד שאני ממש אוהבת את הדמות הזאת. גם בחיים וגם בספרות. בנות שירות זו איזו הארכה של גיל ההתבגרות – שוב, במובן הכי טוב שיכול להיות. בנות שירות מגיעות לשירות שלהן בתחושה – לא, בידיעה – שהן באו להציל את העולם. והן גם מאמינות שהן יכולות. וגם אומרים להן את זה – בתיכון, וכנראה יותר באולפנה, ולאורך השנה. במשך שנת או שנתיים השירות הן עוברות מסע. הן מגלות שהן כנראה לא יצילו את העולם, תובנה שעשויה להיות שוברת לב, ועדיין, יש דברים שהן יכולות לעשות. וזה במידה רבה התהליך שעוברת אופיר לאורך הספר. זה סיפור קלאסי של מסע הגיבור, אבל זה גם מאוד מאוד מציאותי, לפחות מהבחינה הזאת; ונראה לי שכל מי שעברה שירות לאומי, או מכירה בנות שירות לאומי, יכולה להתחבר לסנטימנט הזה בקלות רבה.

לצידה של אופיר פועלות דמויות נוספות, שמה שכל כך מגניב בהן הוא המגוון שלהן, ומה שכל כך מרגש בהן הוא הכבוד שהן מקבלות בספר, גם אם לא מאופיר. הכבוד שקיבלה קורל – הדמות הצעירה ביותר בעלילה – מצא חן בעיניי במיוחד.

והדמויות שבהן טמון החידוש הגדול ביותר בספר הזה הן כמובן השדים. נבל שהוא בעצם אלפי נבלים שנלחמים באופיר ובחבריה. השדים הללו, שמיובאים מהתלמוד, הם ייצוג ראשון של איזה תת־ז'אנר של פנטזיה בהיבט מאוד יהודי (ובה בעת אלילי…) ומאוד ייחודי. דמויות כאלה באמת מעולם לא קראתי בספרות (כן קראתי בתלמוד) והמעבר הזה מכתבי היהדות אל הפרוזה העכשווית הוא מרתק.

הספר לא כבש אותי בסערה. כדרכם של חידושים – לוקח קצת זמן לעכל אותם, ואני יכולה לקרוא פנטזיה, אבל לרוב לא בוחרת לעשות את זה. אבל אחרי הכך־וכך עמודים ראשונים – כבר הייתי לגמרי בעניינים. לא בעניינים, שקועה. שקועה עד כדי כך שנבהלתי כשפנו אליי, וסירבתי לעזוב את הספה עד לעמוד האחרון.

 

מ"חרשתא" עברתי מייד ל"מסכת תהום". מייד מהסוג של לסגור אחד ולפתוח את השני, בלי לנשום באמצע. טוב, כמעט.

"מסכת תהום" של איל חיות-מן המוכשר הוא ספר שונה לחלוטין. גם הוא מוגדר כפנטזיה יהודית, והמחבר שלו חבר באותה קבוצת "שעטנז" שבה חברה יהודית קגן. בחלק ה"תודות" של ספרה הגדירה אותו קגן כ"בן־דוד". אבל לקח לי הרבה זמן להבין מה מצדיק את ההגדרה. מסכת תהום גולש למחוזות הפנטזיה רק ממש בסופו. עד אז הוא יותר רומן היסטורי – מהסוג שמי ייתן וירבו כמותו בישראל.

ייתכן שאחד הדברים שמשכו אותי אליו יותר מכול הוא הזירה שבה הוא מתרחש. מרבית העלילה של מסכת תהום מתקיימת בלוד התנאית. לוד שאחרי חורבן הבית, שבה מנסה היהדות לבנות את עצמה מחדש אחרי אובדן המקדש. לא ידעתי את הדברים האלה על לוד עד לפני שלוש שנים, והחיים שחיות־מן מפיח בה מרתקים. לאורך הקריאה כולה מצאתי את עצמי תוהה ללא הרף מה ממה שכתוב כאן קרה ומה בדיון. כלומר, די ברור שהדיאלוגים בין אלישע בן אבויה, גיבור הסיפור, ורבי אליעזר בן הורקנוס למשל, הם לא תמלול של איזו הקלטה היסטורית שנמצאה בחפירה האחרונה, ובכל זאת – מה ממש קרוב למציאות, ומה מגיע ממוחו הפורה ומחירותו היצירתית של הסופר? אילו מהיחסים – של קרבה, של יריבות – נטועים בקרקע המציאות, במקורות, ואילו בצורך לספר סיפור שלא יאפשר לקורא להוריד את הספר מהיד? (וכמעט לא הורדתי, כך או כך זה עבד…)

התחושות האלו ליוו אותי גם כשגלשנו אט־אט אל הפנטזיה. שוב ושוב שאלתי את עצמי מה כאן מגיע מהקבלה (חיות־מן הוא ד"ר לקבלה, זה בטח מאפשר וגם מחייב באיזה שהוא אופן), ומה המצאה נלוזה שמנצלת את העובדה שאני שבויה בסיפור לחלוטין וכבר מוכנה להאמין לכל דבר?

 

לסיכום, זירת הפנטזיה היהודית היא חדשה. אני אפילו לא בטוחה שאני מוכנה לקרוא לדברים האלה פנטזיה – כי הם כל כך הרבה יותר מכל פנטזיה מיובאת שנתקלתי בה עד היום. השם הזה נשמע כמעט כזילות של הז'אנר. אני מוכנה להתפשר עליו רק כי עדיין לא מצאתי לו תחליף ראוי (מאגיה? מיסטיקה? עדיין דרוש עיון). אבל עזבו את השם – זו זירה מרתקת, ואני לגמרי מתכוונת לקרוא את הספרים הבאים שיצאו בתחום הזה. כנראה שלפחות כל ספר שמגיע מהקבוצה הזאת, "שעטנז".

ז'אנר הפנטזיה היהודית פחות מדבר אליכם? כאן תמצאו אפשרויות נוספות.

כשהתחלתי לכתוב את הספר "רוח המקום" לא ידעתי שזה מה שאני עושה. אבל אז הגיע אליי מאמר שמדבר על Local History, והבנתי שזה מה שזה: היסטוריה מקומית.

כן, בין שלל הז'אנרים שמרחפים להם בעולם, ישנו גם הז'אנר של היסטוריה מקומית. הוא לא ז'אנר ידוע כמו ספרות נשים, מדע בדיוני או פנטזיה, ויש להניח שגם קהל הקוראים שלו הוא קצת אחר, אבל יש לו את היופי שלו ואת החשיבות שלו.

מה זה היסטוריה מקומית?

ספר מז'אנר ההיסטוריה המקומית הוא ספר שיספר את סיפורו של מקום מסוים. מה משך התקופה הנדרשת? אם תחליטו. זה חלק מהיופי שבזה. בספר האחרון שכתבתי – ידעתי שכבר קיים ספר שמספר על המקום שעליו אני כותבת מראשית ההיסטוריה (אם יש דבר כזה) ועד שנות ה-70, ולכן שנות ה-70 היו נקודת ההתחלה שלי. (כן נתתי משהו בסגנון "תקציר הפרקים הקודמים" בהתחלה, אבל עיקר המיקוד היה משנות ה-70 ואילך).

איך כותבים היסטוריה מקומית?

כתיבת היסטוריה מקומית מזכירה במידה רבה פאזל. אנחנו אוספים פיסות-פיסות של מידע ומנסים ליצור מהן משהו עקבי, משהו שיש בו היגיון. כמו בפרוזה – אנחנו מנסים לספר סיפור. ההבדל הוא שבניגוד לפרוזה – אנחנו מנסים גם לרדת לחקר האמת, לא להמציא שום דבר אלא רק לעשות את החיבורים הנכונים.

פיסות הפאזל של ההיסטוריה המקומית יכולות להגיע מכל מיני מקורות: ראיונות, ספרים, עיתונות, ארכיונים, סרטים. יש מקורות שחביבים עלינו יותר ויש שפחות, אבל כדי לספר סיפור כמה שיותר שלם – כדאי לבדוק את כולם. אם אתם סטודנטים – היעזרו בספריית האוניברסיטה. אתם כותבים על מקום בארץ? חפשו פרוטוקולים של ישיבות בכנסת שנערכו עליו. אם אתם כותבים על מקום שיש לו ארכיון מקומי – אל תוותרו על ביקור מעמיק שם. חפשו גם תמונות של המקום בעבר, קשה לדעת מראש מה תמצאו בהן, אבל צפו להפתעות. חפשו כתבות עיתונאיות על המקום. עיתונים מ-20 השנים האחרונות תמצאו בקלות באינטרנט. עיתונות היסטורית תמצאו באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית.

נסו לברר מי האנשים שחשוב שתדברו איתם, והשתדלו לראיין כמה שיותר מהם, מכל התקופות. חפשו את בעלי ההשפעה, חפשו את בעלי התפקידים, חפשו אנשים שהיו מעורבים באירועים יוצאי דופן, וחפשו גם אנשים "פשוטים" – כאלה ש"רק" חיים במקום. מתי עוצרים? כשאתם מרגישים שהמידע שאתם מקבלים מתחיל לחזור על עצמו.

התפירה של הסיפור היא כמובן החלק המורכב והקשה באמת. אני מעריכה שבתחילת הפרויקט תהיו עסוקים בעיקר באיסוף המידע. אלה ימים מלאי פעילות שבהם תדעו בדיוק מה אתם צריכים לעשות וגם איך לעשות את זה. יש בזה משהו מאוד מרגיע, משהו כמו, "הנה, אני מתקדם, וזה אפילו לא קשה…" אבל אז יגיעו ימים אחרים, ימי הכתיבה. ואלה הימים הקצת יותר מפחידים. אלה הימים שבהם תרגישו הרבה פחות ביטחון.

אני ממליצה להתחיל משלד: לכתוב לעצמכם ראשי פרקים וגם ראשי סעיפים. לנסות לייצר איזה מהלך כללי, ורק אחר כך להתחיל למלא אותו בפרטים. רק אחר כך לתפור יחד את הסיפורים והנתונים שמרכיבים כל חלק. וכשאתם מרגישים אבודים – לסגור קצת את המחשב, לשתות קפה, לצאת לסיבוב, להיכנס למקלחת – לכל אחד מאיתנו יש את הדבר שמרגיע אותו, את הדבר שעוזר לו לחשוב בבהירות. בסוף זה יבשיל. זה יקרה. יום אחד יהיה לכם ביד ספר מרהיב.

מה החסרונות של כתיבת היסטוריה מקומית?

לא תמיד תצליחו למצוא את כל המידע. ככה זה. היסטוריה מקומית מזכירה פאזל שירשתם יותר מאשר אחד שהגיע בניילונים. יש חלקים אבודים. יש פרטים בהיסטוריה שאיש לא תיעד ואין דרך להתחקות אחריהם. אם אפשר פשוט להתעלם מהם – זה רעיון לא רע. אם אי אפשר – נסו לייצר מיסתורין סביבם. זה דבר שיכול להעלות את הקשב של הקורא.

לפעמים יהיה לכם מידע בלי בסיס מוצק. תשמעו משהו – משהו שמאוד מאוד תרצו לכתוב (למשל – איך ראש הוועד לפני עשרים שנה הרס את הקיבוץ) – ולא תצליחו למצוא שום מסמך שמאמת אותו. זה מתסכל. בעיקר בחלקים הפיקנטיים. במקרה כזה תצטרכו להחליט אם אתם מוותרים על המידע הזה, או שאתם כותבים אותו בזהירות. למשל: "יש בקיבוץ אנשים שמוכנים להישבע ש…." – ככה לא אמרתם שזו האמת, אבל כן הבאתם את המידע. אזהרה: אל תכתבו דברים איומים על אנשים חיים שיכולים לרדוף אתכם אחר כך. למה לכם להסתבך?

יהיו אנשים שיגידו שכתבתם שטויות. תמיד יהיו האנשים שיודעים דברים אחרים, שזוכרים דברים אחרת – שיגידו שאתם לא רציניים, שמה שכתבתם לא נכון, שאתם לא יודעים לעשות את העבודה שלכם. אגב, זה יקרה גם בז'אנרים אחרים. רק שבמקרה של היסטוריה מקומית, ייתכן בהחלט שהבנתם איזו עובדה לא כמו שהיא קרתה באמת, לא תמיד באשמתכם, וכתבתם משהו שהוא באמת לא נכון. הפתרון לפנייה נזעמת כזאת, אם שאלתם את עצמכם, היא להודות לכותב שהביא לתשומת ליבכם את העניין, ולהבטיח לו שתבדקו ואם צריך – תתקנו במהדורה הבאה. רוב האנשים הכועסים יסתפקו בזה.

אנשים יכעסו על מה שכתבתם עליהם. הם יכולים להרגיש שהוצאתם מהם דברים שהם לא רצו לספר, שסילפתם את דבריהם, שהצגתם אותם באור שלילי. במקרה הזה אתם צריכים לחשוב קודם כול מה באמת רציתם לעשות. יכול להיות שהיו אנשים שרציתם להציג באור שלילי, שזו בדיוק הייתה הכוונה. ואז – תכלס הם צודקים וקבלו את הביקורת בגבורה. אם לא זו הייתה הכוונה שלכם – ההמלצה שלי היא לאשר מראש את הדברים שיופיעו בספר עם האנשים שעליהם כתבתם. זה יחסוך עוגמת נפש בעתיד. שימו לב: אם אתם נכנסים למסע הזה – שימו עליו מגבלת זמן. תגידו מראש שאתם צריכים לקבל את כל ההערות עד תאריך מסוים, ואם לא יגיעו הערות – תראו בזה אישור להדפיס את הדברים כפי שהם.

מה היתרונות של כתיבת היסטוריה מקומית?

היתרון הראשון מבחינתי בכתיבת היסטוריה מקומית הוא שזה כיף גדול. מכיוון שהמידע נמצא בשטח – אני זוכה לטייל, ללמוד דברים חדשים, לפגוש אנשים מעניינים, ויש את רגעי הפיצוח שפשוט אין להם תחליף. לא משנה עד כמה קטנה העובדה שזה עתה גיליתי – ההרגשה היא שגיליתי את אמריקה.

האנשים שתפגשו – לא כולם אותו הדבר. יהיו אנשים שבקושי תצליחו להוציא מהם משהו ותצאו משיחה של 15 דקות כשאתם מתוסכלים, מותשים ורוצים למות, ואין לכם שום רעיון איך לשרוד את השעה ושלושת-רבעי עד הריאיון הבא. יהיו גם אנשים אחרים – אלה שיש להם אין ספור סיפורים, ירצו לספר עוד ועוד וגם אתם תרצו לשמוע עוד ועוד, והופ, נהיה לילה ואתם מאחרים לאסוף את הבן ממשחק שחמט. כיף נורא לדבר עם האנשים האלה. הם ימלאו את הספר שלכם בצבע. אולי הם יישארו חברים שלכם, ואם לא (רוב הסיכויים שלא) הם ידעו להגיד עליכם מילה טובה. אנחנו הכותבים אוהבים לשבת בחושך לבד ליד שולחן הכתיבה שלנו, אבל יש יתרונות גם ליציאה החוצה…

כשהספר יצא – יש קהל שמחכה לו. אתם יודעים בדיוק למי לפנות. ספר כזה אמור לעניין גם מוסדות – בתי ספר, עיריות, מורים, עובדי מתנ"ס… כל מקום והמוסדות שלו. ייתכן גם שיהיו מוסדות שירצו לסייע לכם ולממן את הוצאת הספר. שווה לעשות איזה תחקיר קטן בעניין הזה ולהפוך את הכתיבה למשהו שמתגמל גם מהבחינה הזאת.

התחושה שחשפתם סיפור אמיתי היא משכרת. תרגישו שעשיתם מעשה חשוב. שתרמתם משהו להיסטוריה, לתודעה, לאמת.

רוח המקום

רוח המקום – הספר האחרון שכתבתי הוא בדיוק כזה – זה ספר שמספר את ההיסטוריה המקומית של שכונת רמת אשכול בלוד – השכונה קמה כשכונת יוקרה יהודית לזוגות צעירים ולעולים חדשים, נכבשה על ידי בדואים ומשפחות של משת"פים, ובשנים האחרונות מתיישבים בה מחדש יהודים שבאו לעזור לעולים החדשים-ישנים שלא יכלו לברוח ממנה והיום בקושי מצליחים לחיות בה. בשנת 2021 פרצו פרעות בשכונה. ערבים קמו על שכניהם היהודים להורגם. המשטרה עמדה מנגד. מי שהציל אותם היו אזרחים יהודים פשוטים שבאו לעזרתם מכל הארץ. זה סיפור ציוני מרתק וממלא השראה, שדרש ממני עבודה רבה, ונהניתי מכל דקה ממנה. מוזמנים להכיר את הסיפור של רמת אשכול.

התמונה מכאן: Image by 3888952 from Pixabay

כתיבת רומן בז'אנר של רומן היסטורי הוא משימה מורכבת, שמחייבת תחקיר מטורף לא רק של מה שהתחולל בתקופה ההיסטורית שעליה אנחנו רוצים לכתוב, אלא גם את האופן שבו אנשים חשבו אז.

כדי להמחיש את המורכבות הזאת של כתיבת רומן היסטורי – הרשו לי לגלוש רגע למחוזות טיפה אחרים, אבל לא ממש…

רומן היסטורי ודיוני השבת שלנו

אחד התענוגות הגדולים בילדים גדולים, הוא השיחות שמתפתחות סביב השולחן כשאוכלים יחד סתם ככה, ובמיוחד כשאוכלים יחד בשבת או בחג. למה זה יותר שווה בשבת או בחג? קל… אין מחשב, אין טלפון, וליום אחד בשבוע האטרקטיביות שלנו ההורים עולה פלאים (זה בימים כתיקונם. בתקופת החגים אנחנו כמעט שיכורים מאגו…)

בחג האחרון יצא לנו לדבר על אברהם אבינו וסיפור עקדת יצחק. הבן שלנו העלה אותו. הוא לא הצליח להבין את הסיפור הזה. איך ייתכן שמישהו, בדעה צלולה, הולך לרצוח את הבן שלו? איך זה יכול להיות?

יש הרבה תשובות לשאלה הזאת. היא לא הטרידה רק את הבן שלנו. אבל התשובה שלא שמעתי כילדה, והיה ראוי שאשמע אז טוב שהבנתי אותה לאחרונה, היא שאנחנו בכלל לא מבינים את הסיפור הזה. אנחנו לא מבינים אותו כי אנחנו לא חיים אותו. כלומר, אנחנו לא חיים את התקופה ההיא.

כולנו יודעים שמדובר בניסיון גדול מאוד שאברהם עבר. כולנו יודעים שלרצוח זה רע. כולנו יודעים שאלוהים לא התכוון שאברהם באמת ישחט את בנו ועצר אותו מבעוד מועד. אבל כשאנחנו חושבים על זה, אנחנו לא מצליחים להבין מאיפה הרעיון הזה מגיע בכלל. איך יכול להיות שהאלוהים אומר לאברהם לרצוח את הבן שלו? איך יכול להיות שאברהם נשמע לציווי הזה? מה זאת ההזיה הזאת? מי עושה דברים כאלה?

איזה מידע חסר לנו?

התשובה שלא לימדו אותנו בגן ובכיתה א היא: הכנענים. הכנענים עושים דברים כאלה. הם עושים אותם באופן מאוד מסודר וקבוע. ואתם זוכרים לאן נשלח אברהם בתחילת פרשת לך לך? נכון, לארץ כנען (בראשית יב, ה). וזה לא שחרן מולדתו הייתה נקייה ממחזות ממין זה, אבל על הכנענים אנחנו יודעים במפורש שטבח ילדים היה חלק מהפולחן שלהם.

וכך תיאר ההיסטוריון האיטלקי אינדרו מונטלי את טקס ההקרבה הכנעני:

"כאשר היה מדובר בפיוס או בהתרפסות בפני הבעל, הם השתמשו בתינוקות שאותם הניחו בזרועות הברונזה של הפסל העצום ונתנו להם ליפול מטה אל הלהבות שמתחת. ידועים מקרים שבהם נשרפו 300 תינוקות ביום בעוד תרועת החצוצרות ורעמי התופים מכסים על הצווחות."

האם אני מנסה להצדיק משהו מהדברים האלה? חס-וחלילה! אבל על רקע התקופה המדוברת – לא היה בכך שום דבר מיוחד. יכול להיות שאברהם התאכזב, זה אפילו הגיוני וסביר, הרי הובטח לו שמהילד הזה יהיה לו זרע, מהילד הזה יצא עם שלם! ואיך זה יקרה אם הוא ימות על המזבח? אבל עצם הפעולה של הקרבת ילד – לא היה בה שום ייחוד. שום דבר מפליא או מתמיה. זה מה שעשו אז.

בואו, יותר מזה: זה בדיוק הרגע שבו לימד האלוהים את אברהם שמדובר כאן בדת שהיא שונה מכול וכול! מדובר כאן בתרבות אחרת בתכלית! העם של אלוהים לא מקריב ילדים. ואם חשבת לרגע שזה לגיטימי – אז טעית! איל – אפשר להקריב. אדם – אי אפשר להקריב. ככה זה.

והעובדה שהבן החמוד שלנו נחרד כל כך – מעידה כאלף עדים על הצלחת התרבות שלנו. במשך מי יודע כמה זמן – הקרבת ילדים הייתה דבר פשוט ורגיל, והנה, הצלחנו לשנות את זה! ברוב העולם הקרבת ילדים היא טאבו. היא דבר שלא עושים. היא דבר שאפילו לא חושבים.

*

ובדילוג קליל, בואו נעבור לרומן ההיסטורי, וליתר דיוק, לרומן הניאו-ויקטוריאני

בהקשר דומה לסיפור הזעזוע של הבן שלי – נתקלתי לאחרונה בפוסט משעשע להפליא שנותן סימנים בכתיבה הניאו-ויקטוריאנית – כלומר ספרים על התקופה הוויקטוריאנית שנכתבים היום.

הכותבת החרוצה גילתה שאין רשימה מסודרת של כללים לכתיבת ספרות ניאו-ויקטוריאנית, וכקוראת משכילה, מיהרה למלא את החסר הזה, ולפניכם תרגום הדברים:

1. כל הנשים הוויקטוריאניות מהמעמד הבינוני או הגבוה מתוסכלות מינית, הצרכים הרגשיים שלהן אינם נענים, ולעיתים הן גם נתונות להתעללות פיזית. אם יש להן מזל, הרִיק שבחייהן יתמלא בעזרת: א) גבר שאינו הבעל שלהן, ב) גבר שאינו הבעל שלהן ושייך למעמד הפועלים, ג) גבר שאינו הבעל שלהן ושייך לגזע אחר, או ד) אישה שאינה, אהממ, הבעל שלהן.
2. נוצרים עשויים להיות אנשים הגונים, כל עוד הם אינם אוונגליסטים. אוונגליסטים הם בכל מקרה רעים, ולעיתים קרובות צבועים.
3. כל הגיבורים והגיבורות דוגלים בשוויון-זכויות לכל המעמדות, הגזעים והמינים. גיבורות נוטות במיוחד להתנהג באופן שאינו מקובל חברתית, וזה תמיד טוב.
4. כל הגיבורים והגיבורות זוכים להערכה מיידית של בני המעמד המדוכא.
5. כל גבר נערץ למראית עין, א) יקיים קשר מיני קבוע עם פרוצות, ב) יסתיר סוד אפל, ג) יהיה ג'ק המרטש.
6. חייבת להיות בספר לפחות פרוצה אחת, שתהיה אלכוהוליסטית ו/או בעלת לב-זהב. אם הרומן עוסק בפרוצה, יהיה לה לפחות כישרון יוצא-דופן אחד שאינו קשור לעבודתה הרגילה.
7. כל הילדים נתונים להתעללות פיזית, רגשית ומינית. ואף על פי כן, בבגרותם הם יהיו מבוגרים רגישים ואכפתיים.
8. כל רומן המבוסס על עבודה ויקטוריאנית אמיתית, חייב לכלול בתוכו כמות נכבדת של יחסי-מין.
9. חייבת להיכלל בספר לפחות סצנה אחת בשכונות של עוני מנוול, שיהיו מלוכלכות וקודרות מאוד.
10. לבסוף, היחצ"ן של הרומן ישתמש במילה "דיקנסיאני" לפחות פעם אחת.

*

הרשימה הזאת מצחיקה (בעיקר קוראי רומן היסטורי והמיוחד קוראי רומנים ניאו-ויקטוריאניים שיודעים כמה זה מדויק) כי היא מראה כמה אנחנו משליכים את הדעות והעקרונות ו"מה שנכון לחשוב היום" על תקופות אחרות, אף על פי שהסבירות שדברים כאלו היו קורים בהן – היא אפסית. ואפילו סופרים שעשו תחקיר ממש ממש גדול ורציני – לא מצליחים להתאפק והופכים את הגיבורים ובעיקר הגיבורות שלהם למי שהם עצמם היו רוצים להיות בסיטואציה המתוארת.

זה הופך את הסיפור שלהם למאוד מאוד לא אמין, לעיתים אפילו מגוחך, אבל זה לא אומר בהכרח שהוא לא יימכר.

*

אז מה השורה האחרונה של הרשומה הזאת? מה המטרה של כל זה?

המטרה היא בעיקר אולי להעלות את המודעות לכך שתקופות אחרות, שלא חיינו בהן, התנהלו אחרת. זה לא אומר שאי אפשר לכתוב עליהן. זה גם לא אומר שאם כותבים עליהן – כדאי להיות מדויקים, כי אולי מה שהיה פעם פחות ימשוך את לב הקוראים היום. אולי הקוראים פחות יתחברו לזה. אבל זה כן אומר שאנחנו צריכים להיות מודעים לשוני.

ובעצם עוד משהו: כל הרשימה שראיתם קודם – היא קלישאות. והעובדה שהקלישאות האלה מופיעות בכל-כך הרבה ספרים ניאו-ויקטוריאניים מגחיכה אותם. לכתוב ספר מגוחך זה סתם חבל…

לסיכום:

1. תהיו מודעים! בתקופות שונות היו הרגלים שונים כי ככה החברה התנהלה אז. וההרגלים השונים האלה לא היו ההרגלים של האנשים שכולם חשבו שהם רעים, הם היו ההרגלים של כולם. ואם אנחנו חושבים היום שזה רע, זה בסדר שאנחנו חושבים ככה היום, אבל זה לא כל כך משנה למי שחי אז, שכנראה אימץ את המוסכמות התרבותיות של תקופתו, כי זה מה שהיה. לא היה להם את מה שיש היום. פשוט צריך לזכור את זה כשקוראים משהו מאז.
2. אל תכתבו קלישאות.

לכו לכתוב משהו! (לא קלישאות…)

זקוקים להשראה? מתחשק לכם השראה מפרשת השבוע? תמצאו אותה כאן!

**

מקורות:

Indro Montanelli, Romans Without Laurels, Pantheon Books, 1962, pp 80, בתוך: תרומת היהדות לעולם, מכון ידעיה, תשפ"ב, עמוד 15.

Rules for Writing Neo-Victorian Novels