התחלה של סיפור נכתבת פעמים רבות במין אִבְחָה כזאת. במהירות, בהתלהבות, בהתרגשות. ההתרגשות הזאת נמשכת זמן מה, אבל בדרך כלל לא עד סוף הסיפור. בדרך כלל מגיע איזה רגע כזה שהאבחה הזו נגמרת, והאוויר דומם.
זה רגע קשה, הרגע הזה. זה רגע של הבנה. הרבה פעמים זה הרגע שבו אם ננתח מה קרה, נבין שאין לנו יסודות. וכשאין לך יסודות – יש איזה גובה מקסימלי שאחרי שעוברים אותו – הבניין מתחיל להתפרק.
סיפור, כל סיפור, נטוע בעולם מסוים. ואת העולם הזה – אנחנו חייבים לברוא. זה נכון למדע בדיוני ולפנטזיה, כמובן, כמעט שלא צריך לציין את זה בכלל, אבל זה נכון גם לעולם שלנו. גם כשאנחנו כותבים על דברים שקורים בפתח תקווה – יש עקרונות שצריך לבסס, יש יסודות שצריך לצקת, יש חוקי משחק שצריך להגדיר.
שוב מבראשית
בשבת הקרובה נקרא שוב את פרשת בראשית. קראתי אותה השבוע, כדי לגלות מה אפשר ללמוד ממנה על כתיבה, וגיליתי שנמרח לי על הפרצוף חיוך שלא ירד. מצאתי עולם ומלואו של הנחיות והדרכות.
זה מתחיל ממש בהתחלה, ב"בראשית". אלוהים, פשוטו כדברו, בונה עולם, וגם "משחיל" לנו בקטנה רסיסים של סיפור הרקע:
הוא בורא שמיים וארץ (ומסביר: קודם היה כאן תוהו ובוהו וחושך על פני תהום… (רקע! רקע!)) הוא בורא אור וחושך, יום ולילה, מים ורקיע, יבשה, דשא עשב, עץ פרי, ועוד ועוד.
אבל יש כאן יותר מתפאורה, בבריאה הזאת. כבר ביום הרביעי הפרטים הטכניים מקבלים משמעות: מיד עם בריאת המאורות, השמש והירח, מובהר כי הם לא סתם לקישוט, מטרתם היא להבדיל בין היום והלילה, ולאותת לנו על מועדים, ימים ושנים. יש כאן לא רק סדר טכני, אלא גם סדר ערכי.
לאחר שביססנו את התפאורה והחוקים, מצטרפות הדמויות. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (שימו לב, לפי בראשית פרק א, אדם=זכר+נקבה), ואלוהים מסדר להם גם אנטגוניסט – יריב – הנחש, שנפגוש ממש ממש בקרוב, תנו לנו רגע להיקשר לדמויות המרכזיות קודם.
החוק לגבי חוקים
יש לנו כאן אקספוזיציה (פתיחה) קצרה למדי, אם יותר לי לציין (האם יש כאן ניסיון לא לשעמם את הקורא? לא יודעת אם זו הייתה המטרה, אבל קחו את זה כשיעור קטן לכתיבה – אל תשעממו את הקורא באקספוזיציה שסופה מי ישורנו), ועד מהרה אנחנו מגיעים לאקדח של המערכה הראשונה: אלוהים בורא גן עדן נפלא ומלא כל טוב לאדם הראשון, ממנה אותו לשומר הגן, מגדיר את התפקיד, מונה בפניו את הזכויות הסוציאליות, ההטבות והבונוסים, ומציין פרט קטן, כמעט שולי: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", ואנחנו, קוראים משכילים וחדי מבט שכמונו, יודעים מיד, גם אם נניח שהצלחנו לשכוח מה שלימדו אותנו בגן וכל כך הרבה פעמים בבית הספר – שזה בדיוק מה שיקרה. חוקים נוצרו כדי להישבר. אדם יאכל מפרי עץ הדעת. הוא לא יצליח לעמוד בפיתוי. וככה בדיוק, בנקודת המפנה הזאת, יתחיל הסיפור.
לאחר נקודת המפנה הזאת – תיכף ומיד מגיע השינוי הפנימי שמתחולל בגיבורים שלנו: עיניהם של אדם וחווה נפקחות והם מגלים שהם עירומים ולא כל כך נוח להם ככה, ואחרי השינוי הפנימי מגיע השינוי החיצוני – גדול לאין שיעור: אדם וחווה נענשים ומסולקים מגן העדן. ועכשיו כבר נהיה כאן ממש מעניין.
לסיכום לא ממצה של תחילת ההתחלה של פרשת בראשית
יש לנו עולם – תפאורה, חוקים, דמויות – טובות ורעות, רסיסי רקע (לא צריך יותר! בטח לא בשלב הזה!), אקספוזיציה (קצרה!) חוק שאסור לשבור שתיכף ומיד שוברים אותו, שינוי חיצוני, שינוי פנימי, ומעבר מגן עדן לעולם אחר, שונה בתכלית, שצריך ללמוד איך מתנהלים בו עכשיו כשהכול הכול התפרק.
אז עכשיו, כשנגמרה לכם האבחה ויש לכם קצת זמן לחשוב – איך תעשו את זה בסיפור שלכם?
השאר תגובה