אנחנו מתחילים השבוע את הספר האחרון בין חמשת חומשי תורה, ספר דברים. בני ישראל סיימו את מסעם במדבר והם עומדים להיכנס לארץ ישראל, שבאותה העת עדיין קוראים לה ארץ כנען.
מנהיג מנהיג, אבל עד כאן
משה לא ייכנס איתם. אני חושבת שזה אחד הסיפורים היותר קורעי-לב שיש. אחרי כל מה שמשה עבר, אחרי שהקדיש את חייו כדי להוציא את עם העבדים הזה ממצריים ולהוביל אותו לעצמאות בארץ משלו – הוא לא זוכה להגיע לשלב האחרון. ואני לא בטוחה שהוא מקבל את זה בספורטיביות וגם לא בהכנעה. אני חושבת שהמרמור קיים שם, והוא צף ועולה על פני השטח פה ושם.
דוגמה לכך אפשר לראות כבר בתחילת הפרשה, בפרק א פסוק לז, כשמשה אומר: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם", שזה במילים אחרות: אתם אשמים בזה שה' כעס עליי והעניש אותי.
לאורך הפרשה משה חוזר ומספר לעם דברים שכבר היו. מעין סיכום. אבל חדי העין יבחינו כי לא תמיד הסיפור נאמן לחלוטין למקור. אולי אפשר לקרוא לזה נרטיבים, אף על פי שמושג הנרטיב הגיע לעולם שנים רבות רבות לאחר יציאת מצריים והכניסה לארץ ישראל.
רגע, איפה כאן הנרטיב?
דוגמה אחת לנרטיב היא זו שהזכרנו קודם – משה מאשים את העם שבגללו הוא לא נכנס לארץ כנען. כשהקב"ה הודיע לו את זה, הוא אמר לו משהו אחר. כשהסיפור הזה סופר בפרשת חוקת – ה' אמר למשה ולאהרון שהם לא ייכנסו לארץ כי לא הקדישו את שמו. משה ואהרון הם האשמים. כאן מופיע אשם חדש: בני ישראל.
עוד דוגמה היא פירוט הקמת מערכת המשפט. במקור יתרו היה זה שדיבר על לב משה שימנה שופטים, והנה כאן – יתרו נעלם מהתמונה לחלוטין. הקרדיט כולו של משה.
מעניין, נכון?
מה עושים עם זה עכשיו?
יכולים לחשוב על עוד מקרים בחיים שלכם שהסיפורים קצת משתנים? כשאנשים שונים מספרים אותם – זה מובן לחלוטין, נכון? אבל כשאדם אחד מספר סיפורים שונים – מה נמצא שם מאחורה? מה הוא מנסה להדגיש? מה הוא מנסה לטשטש? אולי הוא סומך על זה שאף אחד כבר לא זוכר והוא יכול לספר מה שהוא רוצה? (במקרה של משה הם חיכו שם 40 שנה שכל הדור הקודם ימות לפני החזרה לארץ, אז ייתכן מאוד שזה היה המצב, לא היה שם מי שיזכור…) מה הוא מנסה להשיג? מה אנשים אומרים כשהם רוצים להרוויח משהו? מה הם אומרים כשכבר אין להם מה להפסיד?
עולה לכם משהו?
נפלא! רוצו לכתוב!
השאר תגובה