חיים של השראה

אדם נהג לגנוב דברים קטנים, מהסוג שאף אחד לא שם לב אליהם: לחמניות יבשות בסוף היום, קפה שאף אחד לא דרש בדוכן, ספרים שנותרו מיותמים ועצובים במדף התחתון בחנות הספרים- אלו שלאף אחד לא מתחשק להגיע אליהם. הוא לא היה ממש מורעב אך מעולם גם ללא ממש שבע -הרעב מהסוג האחר הרטיט את קרביו ודחק בו לחופש פיצויים וריגושים ואם שניהם הגיעו יחד- מה טוב. הלנה היתה מורה חדשה, הוא אפילו לא ידע שיש עדיין עליה מבריה"מ ובכל זאת היא נראתה לו כנסיכה זרה. הוא ידע עליה שני דברים: שלמרות שהיה לי חיוך משגע שחשף גומות ושיניים צחורות (הוא ראה פעם אחת ולא הצליח לשכוח) היא כמעט ואינה מחייכת, וגם אם כן החיוך לא מגיע לעיניה. הדבר השני היה שמכונית שרד הורידה ואספה אותה מדי יום בבית הספר. היו לה צמידי זהב יפים ומרשרשים והוא היה זקוק למנה הבאה. למזלו באותו היום היא החליטה להסיר אותם כפי שנהגה מדי פעם לעשןת בשעות לאות. אדם לא ראה אותה יותר. הניחושים גברו- היו דיבורים על מאפיה או שבב מתוחכם שהודיע למשפחת פשע על מקום המצאה. הכל היה שקרים הוא ידע.

4 שנים אחר כך קיבל את משכורתו הראשונה, הוא מיהר עם המדים הכחולים היפים היישר לחנות העבוט. המוכר נלחץ מעט בראותו ורק כאשר הבטיח שלא יאונה לו כל רע הוא סיפר על בית העבוט הותיק בעיר, על הגיטרות שנמכרו מהר, על בגדי הסבתא שלא נמכרו בכלל ועד אישה יפה שמצאה יום אחד את הצמיד שלה אך לא יכלה לקנותו. בהמצלמה האחורית הגניבה נראתה היטב אך המוכר החליט להניח לזה. "היא נראתה אישה טובה וכולנו טועים, השאלה היא אם אנו נעים בכיוון הנכון"