11 באוקטובר כפי שהכריזו באו"ם בשנת 2012, הוא יום הילדה הבינלאומי. מטרת ההכרזה הזאת הייתה להעלות את המודעות לאי-שוויון בין המינים ברחבי העולם, ולפעול למען שוויון הזדמנויות וזכויות לנערות בכל מקום.

פעם, לפני מאות שנים, ואולי זה קורה גם היום בעולם המתפתח במקומות מסוימים, היו מקומות שבהם התייחסו לילדים כאל מבוגרים קטנים. זה אומר למשל שגם הם צריכים לשאת בעול הפרנסה משלב מוקדם. יש מקומות שבהם משמעות הדבר הייתה גם נישואים בגיל צעיר. אני לא מנסה לשפוט את העולם של פעם בכלים של היום. אני חושבת שזאת טעות ממש (כאן אתם יכולים לקרוא על כך עוד קצת). אבל כשאני מסתכלת על הילדים שלי, על האחיינים שלי, על הילדים של השכנים שלי והחברים שלי – אני הולכת ומשתכנעת שילדים הם בהחלט לא מבוגרים קטנים. ילדים הם ילדים. והם זקוקים לכמה וכמה שנים טובות כדי להתבשל ולהבשיל ולהגיע למלוא תפארתם. זה לא אומר שצריך להניח להם לעשות מה שבא להם, אבל זה כן אומר שלצד החינוך נדרשת סבלנות. ונדרשת גם אמונה – אמונה ביכולות שלהם, אמונה בכוחות הטובים שלהם, אמונה שהם יהיו בסדר. שכל השיגעונות ייעלמו או יוטו למקומות טובים ובריאים.

זו אמירה שקל יותר לומר במבט לאחור מאשר כשנמצאים בלב גיל ההתבגרות. זו אמירה שהלוואי שאני של היום הייתה חוזרת בזמן כמה שנים ואומרת לאני של אז. לאני של ילדותי, לאני של הילדות של הילדים שלי.

לו יכולת לחזור בזמן – מה היית רוצה לומר לילד או לילדה שהיית?