פעם, לפני שנים רבות, אלסקה הייתה חלק מרוסיה. כשאנחנו מסתכלים במפת העולם, ובעיקר בזאת שבה ישראל נמצאת במרכז (בצדק מוחלט, אגב. אנחנו גרים בישראל, הגיוני לגמרי לשים אותה במרכז), אנחנו רגילים לראות את אלסקה בקצה המערבי של המפה, ואת רוסיה בצד המזרחי שלה. אבל האמת היא שהשתיים לא רחוקות מדי זו מזו (זוכרים? אנחנו חיים על כדור…) ובמשך שנים רבות אלסקה הייתה בשליטתה של רוסיה.

רק שהחבר'ה בארצות הברית לא היו כל כך מרוצים מהעניין הזה. אלסקה היא לחלוטין חלק מיבשת אמריקה, ובאמת שאין שום סיבה שהיא תהיה בשליטתה של רוסיה, ועל כן הם ניהלו משא ומתן ורכשו אותה ב-7.2 מיליון דולר טבין וטקילין ב-18 באוקטובר 1867. ומאז ועד היום מצוין 18 באוקטובר כיום שבו נחתמה העסקה: יום אלסקה.

כמה מילים על אלסקה?

אלסקה היא מדינה קרה למדי, קרה במובן של 30 מעלות מתחת לאפס. היא מדינה גדולה למדי – הגדולה ביותר בארצות הברית, אבל גרים בה מעט מאוד אנשים. 0.4 נפש לקמ"ר. אולי זו הסיבה שהם מרגישים שאף אחד לא רואה אותם והם יכולים לעשות מה שבא להם. למה אני מתכוונת? הנה סיפור קטן שידגים זאת:

בשנת 1997, המועמדים לרשות העיר בטלקיטנה שבאלסקה הצליחו להמאיס את עצמם על תושבי העיר בצורה כל כך יסודית, שהתושבים בחרו בחתול שיהיה ראש העיר שלהם. כן כן. חתול. שמו היה סטאבס, והוא כנראה היה מוצלח ביותר, או לפחות לא עשה יותר מדי דברים שהרגיזו את בוחריו, כי הוא נותר בתפקידו עד לשנת 2017, אז מת בשיבה טובה בגיל 20. לא מאמינים לי? הציצו כאן.

אז היום אני מזמינה אתכם לכתוב על מרחבי טבע שרגל אדם לא דרכה בהם, על החיים בארץ לבנה, על טיולים מפוארים, או על פעולות מחאה יצירתיות!

*

אף אחד מהרעיונות האלה לא מעלה בכם שום דבר? היום הוא גם יום הקפקייק שוקולד (כן, דווקא שוקולד. לא, אני לא יודעת למה), וגם יום שחרור גלעד שליט.

*

תרגילים נוספים תמצאו כאן.

הצטרפו לערוץ "זמן כתיבה" בטלגרם, ולא תפספסו שום תרגיל ושום עדכון!