ראשיתה של הפסטה היא ככל הנראה לפני באמת המון שנים. לא לגמרי ברור איך התחילו עם כל העניין הזה. דבר אחד כן ברור: כמעט אין מאכל יותר נוח לתחזוקה ומהיר יותר לבישול, שמתמסר לכל צורה, טעם או אוכן הכנה. ובואו, זה טעים. טוב, אולי זה לא מבריק בפני עצמו, אבל אפשר לעשות מזה דברים ממש ממש טעימים.

אז אם תיק וקפה ראויים ליום משלהם, הרי שפסטה על אחת כמה וכמה. ואולי זה אפילו טיפה מפתיע שיום הזה בא לעולם רק בשנת 1995, כאשר 40 יצרנים מכל העולם התאספו לקונגרס הפסטה העולמי הראשון.

מה עוד אני יכולה להגיד על הקסם הלבן הזה מחוויה אישית? אה כן.

כשהייתי קטנה כל כך אהבתי פסטה, שהסבא-סבתות שלי היו צוחקים עליי שאין דבר יותר קל מאשר למכור לי לוקשן. ככה, ביידיש.

כשקצת גדלתי ולכדתי ברשתי את אהבת-חיי, התברר שהוא אשף בתחום (פחות בהכנה, יותר באהבה) במידה שאי-אפשר להתחרות בה כלל. כך נגזלה ממני הבכורה. (אף על פי שהוא אוהב בעיקר ספגטי, ואני פתוחה לצורות נוספות).

הבן הקטן שלי, כשהוא היה ממש קטן, לא אכל כמעט כלום, וניזון בעיקר מפסטה ומנקניקיות טבעול. שמענו די הרבה ביקורת על העניין הזה, וכמה זה מסוכן להתפתחות שלו וכאלה. לפי המצב הנוכחי לא נראה שזה הזיק לו מדי. אם כבר אז להפך.

אה, והבת שלי ניסתה פעם להכין את הבצק הלבן הזה בכוחות עצמה. זה היה נחמד, אבל בסופו של דבר היא החליטה שזה פחות שווה את העבודה. בינתיים היא ממשיכה להתמקד בהכנת הבצק של הקרואסונים from scratch, ואת הפסטה שלה היא ממשיכה לצרוך מהשקיות בסופר.

בלי להיכנס לפשטידות ילדותי – נראה לי שכיסיתי את הפן האישי בשלמותו.

מה לגביכם?

מה יש לכם לכתוב על פסטה?

*

פסטה זה הדבר הזה שאין לו טעם ואין לו ריח ואפילו לתפוס אותו במזלג זה סיפור מבחינתכם? אל יאוש, היום הוא גם יום האמנים!

בלחיצה כאן תמצאו תרגילים נוספים למכביר. לחצו ותיהנו!

הצטרפו לערוץ "זמן כתיבה" בטלגרם, ותדעו תמיד מה קורה לפני כולם!