אחת הדרכים הכי טובות לעורר כתיבה משנתה (ומי לא מרגיש שהוא חייב לעורר כתיבה משנתה בערך 300 מתוך 365 ימים בשנה?) היא לחפור בזיכרונות העבר שלנו. הקאץ' הוא שזיכרונות הם עניין חמקמק. אם תבקשו ממני לשלוף משהו מהזיכרון – התגובה הראשונה שלי תהיה: לא זוכרת. אין לי זיכרונות ילדות. וכנראה ששם תיגמר השיחה. מתי זה כן עובד? כשמוצאים עוגנים. ל"ג בעומר הוא עוגן כזה.
כשאני חושבת על ל"ג בעומר אני נזכרת בהרבה דברים:
אני נזכרת בנסיעה עם ההורים שלי ואחי למירון. אני הייתי בת חמש ואחי היה בן שלוש ונסענו כדי לגזור את קווצת השיער הראשונה שלו. יצאנו לשם מפתח תקווה לפני עלות השחר.
אני נזכרת בשנים של איסוף הקרשים שהתחיל בערך בפורים כל שנה.
אני נזכרת בפעילויות סביב המדורה. באוכל. בהפעלות כשהייתי חניכה בבני עקיבא. בעשן. במורכבות הזאת של למצוא את המרחק האולטימטיבי מהמדורה – שלא יהיה חם מדי או קר מדי או מעושן מדי. אני נזכרת בתחרות הזאת עם עצמנו – כמה זמן נישאר ליד המדורה. בתחושת ההישג אם נשארנו עד הבוקר. בהגבלות של ההורים. אני נזכרת באינטריגות, בהתלחשויות בין הבנות, בקטילות של הבנים, בבדיחות הגסות, בעלבונות.
אני נזכרת בצעדה שהייתה כל שנה מטעם בית הספר ביום שאחרי. אני לא מצליחה להיזכר איך זה עבד. באמת הלכנו לישון עם אור ראשון של שחר, והגענו בזמן לבית הספר? ואולי זה היה יום לפני או יום אחרי?
אני נזכרת כמה לא רציתי ללכת, נזכרת שבסופו של דבר היה ממש בסדר, נזכרת איך חזרתי מהצעדה שרופה (מהשמש) כל פעם.
אני נזכרת בילדת הפלא – הסדרה הזו על הרובוטית – ששודרה בדיוק כשהגענו הביתה בחזרה מהצעדה. כמה אהבתי אותה! וכמה קיוויתי שלא אפסיד! אני נזכרת שפעם תוכניות טלוויזיה היו בזמן מוגדר, ושידורים חוזרים היו הכי גמיש שאפשר…
אם אשב כאן עוד קצת ואחשוב מה אני זוכרת – בטוח יהיו עוד דברים. ואני מניחה שככל שיתארך הסשן הזה – ככה ילכו הזיכרונות ויתרחקו מהנושא שהתחלנו בו. זה חלק מהקסם. וכל זיכרון כזה יכול להפוך לסיפור.
אז הנה תרגיל הכתיבה שלכם להיום: מה מזכיר לכם ל"ג בעומר?
ל"ג בעומר – כל הזמן מחכה…
השתדלתי לספור שלושים ושלושה יום.. חיכיתי כבר שיגיע ל"ג בעומר ויפסיק את מנהגי האבלות ואת איסוף הקרשים והמריבות הקבוצתיות.
במדורת השבט המתנתי שינגנו כבר את השיר שאני אוהבת.
הבנים חיכו שהקרשים יהפכו לגחלים ושתפוחי האדמה יתרככו ויהיו ראויים לאכילה.
כל חמש דקות הרמתי מבטי, וציפיתי לבואו של ההוא החתיך מהשכבה מעליי.
ייחלתי שהמדריך יסיים כבר את הצ'יזבט המפחיד שלא נגמר.
כל הלילה חיכיתי לאור השחר, שנוכל לומר שנשארנו עד הבוקר ואוכל סוף סוף להתקלח ולהכנס למיטה.
כמה אהבתי את ל״ג בעומר! זוכרת את השנה הראשונה שהיה לנו אישור לישון כל הלילה ליד המדורה. זה היה מאוד קרוב לבית הוריי, משהו כמו חציית כביש. לפנות בוקר השלפוחית לחצה אבל לא רציתי ללכת הביתה, ידעתי שאם אלך, אפילו שזה רק כמה דקות, כבר לא אחזור למדורה ולחבר׳ה. אז התאפקתי. וכמו פירמידת הצרכים של מאסלו, הצורך הבסיסי השתלט על כל פעילות אחרת. אבל העקשנות הבסיסית שלי השאירה אותי שם. תודה לאל על חברה שהתעוררה והציעה את בית הוריה. אחח הימים שלפני פיתוח היכולת להשקות איזה עץ
קודם קפצנו ממדורה למדורה ופגשנו עוד חברות וחתרנו בבלגן של האנשים ורבנו והתווכחנו על המדורה של מי גבוהה יותר ואחר כך ליקקנו ארטיק רמזור ואחרי שהייתי מלוכלכת ודביקה ומזיעה הלכתי לחפש את אמא שלי. והיה עמוס ורעש ומוזיקה ומלא אנשים וילדים וכולם שרים ובוכים וצועקים ומדברים בקולי קולות ואמא שלי הסתתרה איפשהו שלא ידעתי איפה הוא וגם האחים שלי נעלמו לי וחשבתי שאולי הם שכחו אותי וקיויתי שהם מחפשים אותי וידעתי שלא. אז בכיתי נורא וכשהראש שלי התרוקן וכבר לא ידעתי כלום ולא חשבתי פתאום ראיתי אותה מרחוק בין הגלים והאנשים אז רצתי ובכיתי ודחפתי את כולם והתעצבנו עלי והסתכלו אלי בזעף אז בכיתי יותר עד שהגעתי אליה ונפלתי אליה וחיבקתי לה את הרגליים. ורק אחרי שאני בכיתי והיא שתקה עוד ועוד וגם לא ליטפה לי את השער הרמתי ראש למעלה וגיליתי שהתנפלתי על גברת המומה אחת שלא ידעה מה לעשות עם היצור הדביק והדוחה שבא לחבק אותה פתאום.