כולנו נופלים לכתיבת קלישאות. באמת כולנו. וכולנו צריכים להתגבר על זה.
לא קל להתגבר על זה.
למה לא קל להתגבר על זה? מכל מיני סיבות.
סיבה אחת היא שקלישאות הן בדרך כלל נורא יפות. הן הפכו לקלישאות כי הן נורא יפות! הן הפכו לקלישאות כי יש בהן איזו אמת גדולה שמישהו כבר אמר פעם, ועכשיו הכי קל פשוט להשתמש בזה. מה לדוגמה? ביטויים כמו "היינו כבר בסרט הזה" או "היא לובשת את המכנסיים" או "זה היה הקש ששבר את גב הגמל" או "מים שקטים חודרים עמוק", ועוד ועוד ביטויים כאלה, שיש בהם אמת, אבל שמענו כבר אלפי פעמים.
עוד סיבה לכך שאנחנו כותבים קלישאות היא שקשה לנו להבחין בהן. הן חלק מצורת המחשבה שלנו, חלק מהתרבות שלנו, ולכן לפעמים אנחנו פשוט לא רואים שהן שם. או שאנחנו לא קולטים שהן קלישאות.
אם הן כל כך יפות, אז איפה הבעיה בעצם? למה לא לכתוב קלישאות כל הזמן?
או. שאלה מצוינת.
מה שקורה כשאתם כותבים קלישאות, הוא שהקורא נרדם. הוא נרדם כי כבר יודע איך זה ממשיך, והוא מקבל את ההרגשה (המוצדקת בחלקה) שאין חידוש בספר הזה. אין למה לצפות. וזה בעצם לא כזה חשוב אם הוא יגמור אותו או לא, וגם אין לו כל כך על מה להמליץ לחבר שלו.
וזו סיבה ממש חשובה לא לכתוב קלישאות, אבל יש סיבה אחרת, עוד יותר חשובה: כשאתם כותבים קלישאות אתם לא עושים את העבודה הכי טובה שאתם יכולים לעשות. אתם לא חושבים מספיק. אתם לא מייצרים יופי חדש. לא חבל?
אז מה עושים עכשיו? מנכשים קלישאות!
חפשו בספר שלכם שניים שלושה מקומות שבהם נפלתם לקלישאות. לא התאמצתם מספיק כדי לייצר יופי חדש. אפשר לעשות את זה לגבי ביטויים, לגבי רעיונות, או לגבי קטעים שלמים שיש לכם הרגשה שכבר קראתם איפה שהוא, ואפשר לכתוב אותם בצורה הרבה יותר ייחודית ומעניינת. ואז כתבו אותם בדרך הרבה יותר ייחודית ומעניינת, והעלו לכאן. לתגובות.
ואחר כך חזרו לכתב היד שלכם ומצאו עוד מקומות כאלה.
זה תרגיל 4 באתגר מרץ 2018. לא מאוחר מדי לעשות את תרגיל 1, תרגיל 2 ותרגיל 3.
בהצלחה!
תרגיל מעולה
אך אתמול שכתבתי פרקים מהספר
היה קטע כזה
הזקן ישב על ספסל מכווץ בפינתו כמו זית עתיק ששיני הזמן חרשו בו קמטים.
חשבתי שהמטאפורה נדושה מדי ושיניתי ל :-
כמו הזיתים אשר ירקרותם משחירה כשלא נקטפו בזמן, כך ישב לו הזקן על ספסלו מניח לזקנתו לבייש עלומיו
אחלה תרגיל-:) והתברר כמאוד רצוי עבורי!
דוגמא ראשונה:
לפני: "לא שלא ביקש ממנו את אותו דבר מאה פעם לפני שיצא לדרך."
אחרי: "לפני צאתו לדרך כבר אמר לו ואז שב וחזר וביקש, כאילו בבקשתו יקדים את בואה."
דוגמה שנייה:
לפני: "אי הידיעה אכלה אותו מבפנים"
אחרי: "אליהו לא ישב לאכול עם פועליו, שבע היה כבר מהספקות שהזינו בו מחשבותיו."
בושה אך 'אומר ואתוודא' (עוד קלישאה!) ששתי הדוגמאות מאותה פסקה ממש… עבודת ניכוש רבה לפניי.
אני מאוד נהנת לקרוא וגם ליישם את כל הטיפים שאתם נותנים. זה כל כך עוזר לי לשפר את הכתיבה שלי. כאשר אסיים את הטיוטא הראשונה, אשב ואעבור על כל מה שכתבתי ואני בטוח שאמצא לא מעט קלישאות שונות.
אוקיי. הצלחתי למצוא אחת (ניגשתי לכתיבה, כבר בתחילתה עם כזה פחד מקלישאות וכזו תחושת דחיה מהן שבאמת קשה למצוא…)
"…הוא ידע שלהראות לנץ פאזל לא גמור זה כמו להציב מול חתול מורעב קערה מלאה שמנת"
והאמת? למרות שזו קלישאה, בתוך הטקסט זה דווקא משתלב יפה. אני אוהבת (עובדה שהמשפט נשאר כך..). לא מצליחה למצוא דימוי אחר שיתחבר פה
(ניתן אם כך לומר שעשיתי חצי תרגיל :-))
אולי כדאי לעשות מהקלישאה בדיחה?:) אולי זה הזדמנות לטוויסט בעלילה- הנה יצא לי אחלה קלישאה
המקור הקלישאתי: "איפה אתה מוטי שלי? איפה אתה מוטי שלי? תגיד לי. תגיד לי בבקשה", התפצח הלחישה מקרביה המתהפכים, אחרי שהדלת נסגרה על הנסיכים.
אחרי הניכוש: "איפה אתה מוטי שלי? איפה אתה מוטי שלי? תגיד לי. תגיד לי בבקשה", חרחרה וגרגרה, "איפה אתה כבר?"
***
המקור הקלישאתי: "איך זה קרה?", החווירה ונעצה מבט בשושי, "איך? זה? קרה? שושי! אני שואלת אותך. תעני לי. איך? זה? קרה? ריבונו של עולם? איך?"
אחרי הניכוש: "איך זה קרה?", החווירה, תאבה לסטור לשושי, לעצמה, לכל העולם, "איך? זה? קרה? שושי! אני שואלת אותך. תעני לי. איך? זה? קרה? ריבונו של עולם? איך?"
***
המקור הקלישאתי: "לא. סתם. אבא רק לא רצה ששושי תקלוט", כיזבה, מסתבכת בפקעת כזבים בלתי חגיגיים בעליל, "תבטיח לי שתפגיז אותם הערב, תלמד, תתווכח, תתנדנד…"
"לא. סתם. אבא לא רצה ששושי תקלוט", כיזבה, נהנית להשתלט על המציאות ולבצע בה שינויים יזומים, "תבטיח לי שתפגיז אותם הערב, תלמד, תתווכח, תתנדנד…"
***
היי ממש אוהבת את התרגיל : )
המקור: אני קמה ויוצאת מהבית מרגישה כמו בחלום בלהות בקושי מבינה מה אני עושה
התיקון: אני קמה ויוצאת מהבית מרגישה כאילו קרני השמש והאנשים לא נוגעים בי ואני נעה בכבדות בתוך מים עכורים. בקושי מבינה מה אני עושה.