הסיפור של יוסף הוא סיפור מטורף, שאנחנו מתגלגלים איתו כבר פרשה שלישית. כמו כל סיפור מצוין, הוא מתחיל עוד לפני שהוא מתחיל. כלומר, לפני שיוסף נולד. למען האמת קשה לשים את האצבע על המקום שהוא מתחיל בו. זה לא קורה בלידת יוסף, כמובן. אבל האם הוא מתחיל בנישואי יעקב לרחל? בארבע-עשרה השנים שעבד למענה? אולי הוא מתחיל ליד הבאר, במקום שבו נפגשו? או בבריחה של יעקב מפחד עשו? ואולי עוד קודם, בסיפור מכירת הבכורה תמורת נזיד עדשים, או ברגע הלידה של התאומים האלו?

יוסף היה יקר כל כך ליעקב כי היה בנה של רחל, האישה שבאמת אהב. ויעקב פגש את רחל רק כי ברח מעשו, אחרי שגזל ממנו את ברכת יצחק. אבל האם נכון להתחיל לספר את הסיפור של יוסף מהאבא שלו ומהסבא שלו? אלה שאלות שראוי לשאול אותן כשאנחנו בונים את הסיפור שלנו. מה נקודת ההתחלה המדויקת של הסיפור שלנו?

אבל לא נתעסק בנקודת ההתחלה היום. נתעסק יותר בנקודת הסוף. בעצם, בנקודת הסוף(?). עם סימן שאלה.

נקודת הסוף?

בפרשה שלנו בלי שום ספק יש נקודת סוף מובהקת מאוד. סוף הסיפור של יוסף. הסיפור של יוסף מתחיל בחלומות שלו, שמובילים לשנאה ולקנאה מצד האחים שלו, ונגמרים בפרשת ויגש, הפרשה שלנו, בהתגשמות שלהם. האחים, יעקב ובלהה, האמא בפועל של יוסף לאחר מותה של רחל, מגיעים למצריים ומשתחווים לפניו. ממש כמו הפירוש של יעקב לחלום של יוסף לפני שבועיים.

הסיפור של יוסף היה דרמטי להפליא, שלא להגיד להחריד (מה לא היה לנו שם, מזימות רצח, שקרים, הטרדות מיניות…), והוא נגמר בסיום דרמטי כמעט באותה המידה. תארו לעצמכם שאחרי כל המתח שצברנו, והקליף-הנגר שדיברנו עליו בשבוע שעבר, יהודה היה ניגש ליוסף, אומר מה שאומר, ויוסף היה אומר: "אוקי, סבבה. קח את בנימין הביתה. ואגב, אני יוסף," וכולם באמת היו חוזרים הביתה ונגמר הסיפור – זו היתה אכזבה איומה, לא? הרי נתנו את עצמנו עד כאן, תנו לנו איזה גביע, או לפחות מדליה קטנה! תנו לנו להישען סוף סוף אחורה בכורסה, להרגיש שזה היה שווה את ההשקעה שלנו!

אז תראו איזה יופי:

בפתח הפרשה יהודה ניגש ליוסף ופורש לפניו את כל הסיפור. הוא עושה את זה כדי שיוסף (שאני מזכירה, הוא עדיין לא יודע שהוא יוסף) יבין למה בנימין בשום פנים ואופן לא יכול להישאר שם. ושימו לב, הטריק הספרותי כאן הוא מבריק: מצד אחד הסיפור מוצדק, כי מבחינת יהודה יוסף שומע אותו בפעם הראשונה, ומבחינתנו – יש לנו תזכורת לפרקים הקודמים למקרה ששכחנו (תזכרו את זה! אם עברו 300-200 עמודים, ייתכן שכדאי להזכיר לקוראים מה היה קודם וקריטי לעלילה, אבל בצורה חכמה!). ואז יוסף לא מתמודד עוד עם הרגשות העזים, משלח מעליו את כל המצרים, מתוודה וידוי נרגש בפני אחיו, כולם המומים ובוכים ומתרגשים, הוא מבקש להביא את אבא שלו שלא פגש שנים רבות, מתנות, עניינים, ושינוי מהותי של העלילה – המשפחה כולה עוברת מארץ כנען למצריים.

סוף מספק להפליא, שמותאם לסיפור המטורף שהתחולל כאן לנגד עינינו.

האם זה סוף טוב? או סוף בכלל?

ובכן, לא.

כרגע הכול נראה ממש מצוין. יעקב ראה שוב את יוסף בנו האהוב לפני מותו, המשפחה התאחדה, וכולם ניצלו מהרעב הנורא.

אבל אם כבר עכשיו אנחנו מבינים שזה לא באמת הסוף (בקושי הגענו לסוף ספר בראשית, יש לנו עוד פרשה וארבעה ספרים לעבור כאן יחד), בעוד שבועיים נגלה שגם טוב זה לא. המעבר למצריים שינה לחלוטין את מסלול ההתפתחות של עם ישראל, כרגע בוודאות לרע, ומי יודע אם הרע הזה היה הכרחי או לא כדי שנהיה מי שאנחנו בסופו של דבר.

למעשה נקודת הסוף הזו דומה יותר לנקודת האמצע (midpoint) של הסיפור הקלאסי. בנקודת האמצע, הגיבור משיג את הדבר שרצה להשיג מתחילת הסיפור, ואז הוא מגלה שזה לא מה שהוא צריך. לא באמת. וזה השלב שבו מתחילה העבודה הפנימית שלו. זו שתשאיר בלב הקוראים את התחושה שהסיפור הזה הוא לא סיפור נקודתי וספציפי שקשור לגיבור בלבד, אלא משהו שקשור באנושות, בנצח. זה מה שישאיר את הרושם בלב הקורא. שילווה אותו הלאה.

מה נקודת האמצע בסיפור שלכם?