אני חושבת שאין יותר מדי אנשים שמתעניינים בספרות ולא שמעו לפחות על הספר שירת סרטני הנהר. הוא נמצא בחנויות, הוא בתשיעייה של סטימצקי, הוא במיילים, הוא בהודעות ה-sms, הוא… הוא בכל מקום. על הכריכה שלו, בעיגול מוזהב, מופיעות המילים המבטיחות "הספר הנמכר ביותר בשנת 2019!"… בקיצור – הצלחה עולמית מסחררת. וכשנתקלים בהצלחה עולמית מסחררת – זה מסקרן. את מתה להבין מה העניין. מה עושה את הספר הזה כל כך מוצלח.

ועל כן, מה רבה הייתה שמחתי כשהאיש שלי החמוד חזר יום אחד מהבית של אימא שלו, והניח את הספר על השולחן. האמת שזה סיפור טיפה מביך. הוא נסע לבקר את אימא שלו עם הבת, וכשהוא ארז את החפצים לקראת החזרה הביתה, הוא חשב שהספר שלה ולקח אותו איתו. רק כשהוא הגיע הביתה התברר שהספר של אימא שלו, והיא בכלל באמצע, ודווקא היה לה ממש מעניין…

אבל בואו, זאת הזדמנות, וקפצתי עליה בשתי ידיים וכמעט בלי בושה, וצללתי אל הספר הנמכר ביותר בשנת 2019, נכונה ללמוד ממנו כל מה שרק אפשר.

על מה מספר שירת סרטני הנהר?

"מעולם לא נתקלתי בספר כזה…" כתבה עליו ג'קי אפדייק מהוצאת פנגווין רנדום האוס, ואני חייבת לציין שגם אני מעולם לא נתקלתי בספר כזה.

הספר מספר על קאיה, ילדה שננטשה בביצה, והיא נאלצת לחיות שם לבדה. במקביל נפרשת לפנינו תעלומת ספק רצח.

זהו הרומן הראשון של דליה אוונס, ילידת 1949, חוקרת טבע ובעלי חיים, והוא מרשים מאוד. זה ספר שלא היה יכול להיכתב על ידי מישהו שאינו חוקר טבע. הידענות עולה בו כמעט מכל פסקה, ואיכשהו זה לא משעמם. להפך. אנחנו קוראים על החיים בביצה בין בעלי החיים והצמחים, ונשאבים פנימה. זה משכנע וזה מרתק.

אבל מפעם בפעם גם אוונס הצליחה להעיף אותי החוצה.

אם עדיין לא קראתם את הספר – אל תמשיכו לקרוא. יהיו כאן ספוילרים, אבל אני מזמינה אתכם לחזור ולספר לי איך הרגשתם אחר כך.

אם כבר קראתם, או שלא לדעת את הסוף לפני שקראתם זה לחלשים מבחינתכם – הנה הדברים שפחות התחברתי אליהם.

מה הפריע לי?

קאיה, גיבורת שירת סרטני הנהר, גדלה הרחק מחברת בני אדם. עד גיל 15 בערך היא אפילו לא יודעת לקרוא. גם כשהיא כבר יודעת לקרוא – היא לא קוראת כמעט ספרות עדכנית וגם לא עיתונים. היא לא נמצאת כמעט בחברת בני אדם, והקשר היחידי שלה, שהוא כמעט לא מילולי, הוא עם האיש שמוכר לה דלק לסירה, וקונה ממנה צדפות.

אין לה קשר עם בני אדם, היא לא מכירה את ההתנהלות שלהם, את התרבות שלהם, את הדעות שלהם, ואף על פי כן יש לה כמה אבחנות מאוד מאוד מדויקות.

למשל:

בשלב מסוים היא נעצרת ונשפטת. היא יושבת בתא מעצר, וחושבת את המחשבה הזאת: "קאיה תהתה מי התחיל להשתמש במילה תא במקום כלוב. היה ודאי רגע בזמן שהאנושות דרשה את ההיסט הזה." (עמוד 276)

איך קאיה, שאינה מסתובבת בין בני האדם כלל ואינה קוראת שום תוכן רלוונטי לעניין הזה, אפילו יודעת שפעם קראו לתא כלוב? ואיך היא מסיקה מסקנות לגבי "היסטים"? איך היא יודעת מה הם היסטים? למה היא תוהה על עניינים לשוניים?

הנה עוד דוגמה:

קאיה עוברת ניסיון אונס, ולא בפעם הראשונה. כשהאיש הטוב שמוכר לה את הדלק מגלה מה קרה היא אומרת לו: "בבקשה, אסור לך לספר לאף אחד… הם יגררו אותי למשרד של השריף ויכריחו אותי לתאר מה קרה לפני חבורה של גברים … אתה יודע איך זה. הם יהיו בצד שלו. הם יגידו שאני זאת שמעוררת צרות. תחשוב מה היה קורה אם אחת הבנות מהכפר של הצבעונים היתה מאשימה את צ'ייס אנדרוז בתקיפה ובניסיון לאונס. הם לא היו עושים שום דבר. אפס… זה היה נגמר בצרות גדולות לבחורה הזאת. דיווחים בעיתון. אנשים שיאשימו אותה בזנות. אז זה יהיה בדיוק אותו הדבר איתי, ואתה יודע את זה. תבטיח לי בבקשה שלא תספר לאף אחד." (עמודים 302-301)

גם במקרה הזה – איך היא יודעת? היא לא מסתובבת בחברת בני אדם, היא לא קוראת עיתונים, היא מעולם לא שמעה על מקרה כזה – מאיפה מגיעה התורה הסדורה הזאת? לְמה בסיפור היא שייכת? איזה ניסיון חיים או השכלה מצדיקים אותה?

ועוד אחת:

בסוף הסיפור, אחרי מותה של קאיה נמצא בין החפצים שלה שטר בעלות על הקרקע שלה, "שקאיה דאגה להגדיר כמיועדת לשימור כדי להגן עליה מפני פיתוח… אבל לא היו שם צוואה או מסמכים אישיים… היא לא היתה חושבת על דברים כאלה." (עמוד 362)

וככה אנחנו לומדים שלילדת הביצות (כפי שכינו אותה) שגרה לבדה כל חייה, והיה לה מעט מאוד מגע עם בני אדם ואורחותיהם – לא היה עניין לצוות את חפציה לבני משפחתה (המרוחקים אומנם), אבל הייתה לה תודעה פוליטית מפותחת.

יש עוד דברים שנראו לי לא אמינים בספר, והסוף החפוז שלו הוא דוגמה מצוינת לכתיבה בוסרית. מישהו קצת פישל בעריכה שם. אבל עזבו את החלקים האלה. בואו נישאר עם התובנות לרגע.

אבל מה רע בתובנות?

אני לא מנסה לומר שהתובנות האלו אינן חשובות או משמעותיות בחיים בכלל. אבל אני טוענת בתוקף שהן לא נובעות מהסיפור, ועל כן הן לא משכנעות. אלה המקומות שבהם אני כבר לא בסיפור, עפתי החוצה, אני נמצאת בעולם אחר לגמרי, בעולם האג'נדה של המחברת, בעולם המסרים החינוכיים שהיא מנסה להעביר לקורא. וברגע שאני מרגישה את הסופרת – אני לא מרגישה את הסיפור.

אני גם לא מנסה לומר שאם תכתבו ככה – הספר שלכם ייכשל. הנה, הספר הצליח. זוכרים? זה "הספר הנמכר ביותר בשנת 2019!". אבל אני חייבת להגיד שהמסרים האלה לא שכנעו אותי. הם לא נבעו באופן אורגני מהספר, והתאכזבתי לעוף החוצה מהסיפור אל הפוליטיקה. פוליטיקה נדמה לי שיש לנו מספיק גם ככה.

**

מרגישים אחרת ממני? זה בסדר! תרגישו בנוח! זוכרים שזה הספר הנמכר ביותר…?

ספרו לי מה חשבתם!