הדמות החשובה ביותר בסיפור

"מכל מי שפועלים בסיפור, המספר הוא החשוב ביותר. חשוב יותר מן הגיבורים וחשוב יותר מהסופר. הוא לא גיבור. הוא לא סופר. למספר יש אישיות, תודעה, סגנון, אינטליגנציה מסוימת מאוד וכדאי שתכירו אותו היטב… הוא מתחבא ברווח שבין האצבע המקלידה ובין המקלדת, בין הראש ובין הטקסט, ומחליט איך ומה ומתי כדאי להגיד את הדברים. כל מילה, סדר המילים במשפט, הדברים שנאמרים, שלא נאמרים, הרווחים בין המשפטים, השקט, הרעש – כל אלה הן בחירות שעוברות את בחינתו של המספר, הוא מאשר ושולל את הבחירות ולפעמים הוא פועל בעצמו ומטעם עצמו, לא לוקח את מה שאתם מציעים לסיפור, אלא מביא משל עצמו, ואלה הם רגעי הקסם הטהור של הכתיבה."

את דברי החוכמה האלה לא אני כתבתי ולא אני ניסחתי (אף כי הייתי רוצה…) כתבה אותם עלמה כהן ורדי בכתבה בשם "עלילות דברים" שהתפרסמה במקור ראשון ותמצאו בלחיצה כאן.

עלמה כהן ורדי היא אחת מעורכות הספרות המצוינות בארץ. ערכתי איתה פגישה אישית, והיא דיברה איתי עוד על דמות המחבר, אבל אני מודה שלא היה פשוט לי להבין את העניין הזה.

ואז הבנתי. לפחות חלקית…

רואים טלוויזיה?

אם אתם לא רוצים לענות על השאלה הזאת – אני מבינה. לראות טלוויזיה (גם בגרסאות העדכניות שלה – דרך המחשב, בבינג'ים וכן הלאה) נתפס כבזבוז זמן. לא בכדי… זה יכול בהחלט להיות בזבוז זמן. ויכול להיות שאין לכם זמן לזה.

אבל אם זה העניין – אני מזמינה אתכם לשנות את דעתכם. לראות טלוויזיה (במידה, הכול במידה) זה טוב. בעיקר לאנשים כותבים. יש המון דברים שאפשר ללמוד מהטלוויזיה. ולגבי הזמן – כשעושים את זה יחד עם התעמלות, או קיפול כביסה או גיהוץ – זה לא בזבוז זמן בכלל. להפך, זה עוזר. לי באופן אישי זה עוזר גם להירדם. אחרת, המחשבות מעירות אותי.

ולמה כדאי לראות טלוויזיה?

כי אפשר ללמוד על כתיבה ה-מ-ו-ן מצפייה בסדרות ובסרטים. הרבה דברים נעשים יותר ברורים כשרואים אותם מול העיניים.

זה בדיוק מה שקרה לי עם דמות המספר בסדרה ג'יין הבתולה.

ג'יין הבתולה

ג'יין הבתולה היא פרודיה על טלנובלות. במרכזה משולש אהבה ובו אישה אחת ושני גברים. האישה – ג'יין, היא ילדה טובה וחמודה שהבטיחה לסבתא שלה שלא תיפרד מבתוליה עד ליום חתונתה, וכשנפתחת העונה הראשונה היא בדיוק עומדת להתחתן עם מייקל. הטוויסט בעלילה הוא הפריה מלאכותית שג'יין עוברת בטעות. ממש בתחילת הסדרה. ועד מהרה מתברר שהיא נושאת ברחמה את הסיכוי היחיד של רפאל – מלונאי עשיר ויפה תואר – לילד משלו; וכך נוספת צלע שלישית לסיפור האהבה. משם, כראוי לפרודיה על טלנובלה – הכול הולך ומסתבך. בסדרה יש דמויות נוספות: יש את האימא והסבתא של ג'יין, האבא שלה שלא הכיר אותה עד לפני חודש, אשתו של רפאל שעד מהרה הופכת לגרושתו, ועוד ועוד דמויות נהדרות. אך הדמות המופלאה מכול, היא זו שאנחנו לא רואים, אפילו לרגע (אם שום דבר לא משתנה בעונות הבאות…) והיא דמותו של המספר. הקריין.

דמות המספר בסדרה ג'יין הבתולה

המספר פותח כל פרק בתזכורת על מה שקרה בפרקים הקודמים, הוא מסיים כל פרק, והוא גם מעיר הערות למכביר באמצע, מעודד את הדמויות האחרות, מייעץ להן כיצד לפעול (הן לא יודעות על זה…) ומבקר אותן. מדי פעם הוא משלים לנו פערי מידע, פעמים אחרות הוא מוליך אותנו שולל, ולפעמים הוא מודה שגם הוא עצמו לא ידע שאירוע מסוים עומד לקרות. מדי פעם הוא צוחק איתנו על מה שקורה שם. למשל, אחרי שהוא מספר לנו על איזו השתלשלות מפותלת ומופרכת לחלוטין הוא אומר בקול נלהב, "ממש טלנובלה, נכון?"

ואם בהתחלה זה נראה לי סתם כמו קריינות מהסוג הישן, ונזכרתי לרגע בסדרות אחרות שיש בהן משהו דומה אולי, כמו עקרות בית נואשות והאנטומיה של גריי; ככל שהסדרה מתקדמת – דמות המספר מקבלת יותר ויותר ממשות באופן שאני חייבת לומר שלא הכרתי קודם.

הקריין בסדרה ג'יין הבתולה הוא דוגמה נפלאה לדמות המספר. זה שנמצא ברווח שבין האצבע המקלידה ובין המקלדת – בגרסה המוסרטת של הדברים. וברגע שאנחנו מבינים, ברגע שהעניין המופשט הזה הופך לממשות – איך מעבירים את זה לטקסט כתוב זה כבר עניין של טכניקה, והדרך שבה תעשו את זה תהיה החותם המיוחד שתשאירו אתם בספר שלכם.

**

מכירים דוגמאות נוספות כתובות או מצולמות לדמות מספר? שתפו!