זוכרים שדיברנו בשבוע שעבר על המשפחה הגרעינית המסובכת של יצחק ורבקה? אז מה אתם יודעים, זה עדיין לא נגמר. וזה גם לא נשאר במשפחה. כלומר במשפחה הגרעינית. גם המשפחה המורחבת היא סיפור לא פשוט בכלל.
בפרשת ויצא מגיע יעקב ללבן, מתאהב ברחל, מבקש לשאת אותה לאישה, לבן אומר לו: "על הכיפאק, נשמע ממש מעולה. אתה האיש הנכון, ולך אני רוצה לתת אותה. רק בוא תעבוד אצלי שבע שנים, ונסגור את העניין."
ויעקב עובד שבע שנים, בסופן החתונה, ליל כלולות לוהט – סימנים, עניינים… ואז – "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (בראשית כט, כה)
אתם מכירים את זה. מכירים את זה עוד מהגן.
ההמשך של הפסוק הוא: "וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי", אבל חכמים אומרים שאת הטרוניה הראשונה הוא מפנה אל לאה.
חכמים הוסיפו כאן דיאלוג קטן בין הזוג הצעיר. במקור הוא נכתב בארמית, אבל אני אחסוך מכם את הצורך לרוץ לקנות מילון כרגע, הנה הוא בעברית: והנה היא לאה, אמר לה: מה, רמאית בת הרמאי, לא בלילה קראתי 'רחל', ואת ענית לי? אמרה לו: יש סופר שאין לו תלמידים, לא כך היה צווח לך אביך: 'עשיו', ואתה ענית לו? (מדרש רבא, בראשית ע')
מה יש לנו כאן?
יעקב שואל את לאה: "יא חתיכת רמאית בן רמאי, הרי כל הלילה אני אומר לך 'רחל רחל' ואת עונה. את לא מתביישת?"
ולאה לא נשארת חייבת. "יש סופר שאין לו תלמידים? ממך למדתי את זה!" היא עונה לו. ואז היא מחזירה אותנו שני פרקים אחורה, לפרק כז, שם רבקה שומעת שיצחק עומד לברך את עשיו, ושולחת את יעקב במקומו.
יעקב אומר לה אז: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה." יעקב יודע שהוא ועשיו לא מי יודע מה דומים. עשיו היה בחור שעיר מאוד, והוא חלק. אם אבא שלו, שכבר לא כל כך רואה, ייגע בו – הוא ידע מיד מי עומד לפניו, ועשוי אף לקלל אותו (בראשית כז, יב). אבל רבקה, חדורת שליחות, משכנעת אותו בכל זאת.
ואכן, יעקב הולך לאבא שלו, ומרמה אותו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז, יט)
בספרותית מה שיש לנו כאן זה "Set up" ו-"Pay off"
אני לא בטוחה איך בדיוק מתרגמים את זה לעברית. נראה לי שהכי קרוב זה סיבה ותוצאה. אפשר לקרוא לזה גם מעשים והשלכות, ואפשר להתייחס לסיבה כאיזה רמז מטרים.
אבל הרעיון הוא כזה: אם יש בסיפור שלכם איזו דרמה גדולה שעומדת להתחולל – צריך שיהיה משהו שיקדים אותה. איזה זרע שיישתל באיזה שהוא מקום קודם. בסיס שיונח.
הסיבה לזה היא שבסיפורים (בניגוד לחיים) אנחנו לא מאמינים במקריות. לכל דבר יש סיבה. אם אתם רוצים להישמע אמינים – שימו לב שלא לתת לדברים לקרות "סתם". דאגו שתהיה שם איזו קרקע מוכנה לקראתם.
איך לאה ידעה שיעקב רימה את אבא שלו?
לא בטוח שהיא ידעה. לא בטוח שחכמים חשבו שהדיאלוג הזה באמת קרה. אולי חכמים רצו לשקף את מה שקרה ליעקב בראש. יעקב יודע שהוא היה לא בסדר. הוא יודע את זה לא רק בדיעבד, הוא ידע את זה מראש. יעקב חיכה לקללה ש"תיפול" עליו, ואכן, קללה ליוותה אותו עד סוף ימיו.
**
כשאנחנו כותבים ספרות – לכל תוצאה צריכה להיות סיבה, ולכל סיבה – תוצאה.
חזרו אל כתב היד שלכם ובדקו: האם באמת זרעתם את הזרעים למה שמתחולל בו? האם הזרעים הניבו פירות? אם יש אקדח במערכה הראשונה – הוא לא יכול שלא לירות באיזה שהוא שלב. אם יש ירי – כלי הנשק היה צריך להיות שם מראש.
כתיבה טובה ושבת שלום!
ניתוח מבריק בפרט של ראיית המדרש כהלך רוח בראשו של יעקב.
מחזירה למדרש את הראייה העמוקה ולא משאירה אותה ברמת הסיפור של הגננת בגן
מה שבסיפורת נוטים להוסיף את המחשבות של האדם, בא המדרש וביכולת סיפורית מגלה לנו את הפן הזה. שבת שלום
רחלי! או שמא הרבנית רחלי?…
אני מתה על הפירושים המקוריים שלך, שנותנים לי רעיונות לדבר תורה לשולחן שבת, שגם הילדים שלי יכולים להתחבר אליו. זהו מסר חשוב, שלפעמים אנחנו חורצים בעצם את הגורל של עצמנו עם הציפייה ל'תגמול' למעשה שלנו מן העבר.
כמובן חוץ מזה אנסה ליישם את הרעיון גם בסיפור שלי.
שבת חמימה ונעימה❣️